החלק החסר ביקורת סרט

A Missing Part Movie Review

מרכיב מהותי, פיזי או מופשט שבלעדיו מערכת, סיפור, רעיון או נפש האדם אינם יכולים להגיע לכדי שלמות, פונקציונליות או הגשמה. מבחינה פסיכולוגית הכוונה לתחושה קיומית שמשהו חיוני חסר והאדם תופס עצמו כ"לא שלם" ומקדיש משאבים כדי למצוא את אותו חלק שישלים אותו. בסרט "החלק החסר" מדובר באב שמחכה להתאחד עם בתו, וחש לא שלם עד שהיא תחזור לחייו. מצד שני, הסרט מספק הסתכלות ביקורתית על מערכת המשפט היפנית. לפיה, במידה ואזרח זר התחתן עם אזרח יפני והם נפרדו, המשמורת על הילדים ניתנת לאזרח היפני באופן מוחלט. לכן ניתן גם לראות את החלק החסר כחלל ריק בחוק המקובע והקשוח. כלומר, המחוקק השמיט התייחסות למקרה מסוים, כמו המקרה בסרט זה."החלק החסר" נפתח בנסיעתו של נהג מונית צרפתי בשם ג'יי (רומן דוריס) ברחבי העיר עד שהוא מגיע לרמזור שמתחלף לאדום. לאחר שהוא עוצר הוא נשאל ע"י נהג מכונית לגבי הנחיות הגעה. אירוע מינורי זה שנראה חסר חשיבות, הופך משמעותי בהמשך עם הכרת הנפשות הפועלות ומהווה חוט מקשר להמשך העלילה. ג'יי חי ביפן ומתפרנס מנהיגה במונית. בהמשך הסרט מתברר שהיה שף במקצועו, אך בתשע השנים האחרונות הוא אינו עוסק במקצועו ומבלה את ימיו בחיפוש אחר בתו לילי. מתברר שג'יי פרוד מאשתו ולאחר פרידתם היא עברה עם בתו מבלי לעדכן אותו. כעת הוא מבלה את ימיו בציפייה לרגע שבו יוכל סוף סוף לפגוש אותה בצורה אקראית במוניתו. במקביל למאמציו של ג'יי למצוא את בתו, הוא עוזר לג'סיקה, אישה צרפתייה שהתחתנה עם אזרח יפני שחטף את בנה לאחר שנפרדו. יום בהיר אחד נכנסת למונית ילדה על קביים שמה הוא לילי. נשימתו של ג'יי נעתקת כשהוא מגלה שמדובר בבתו הוא מתלבט אם לחשוף את זהותו.

A Missing Part / Une part manquante (2024) - Trailer (English Subs)

"החלק החסר" מציף התייחסות משפטית להבדל התרבותי בין אזרחים צרפתים ואזרחים יפנים בנוגע למשמורת על ילדים במקרי פרידה וגירושים. התעסקות במאבקים משפטיים על ילדים באו לידי ביטוי בסרטים רבים כמו "קרמר נגד קרמר" (1979), "סיפור נישואים" (2019) וגם בסרט "המאבק שלנו" (2018), שהוא סרטו הקודם של הבמאי גיום סנז וגם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם השחקן, רומן דוריס. בסרטם הקודם דוריס נכנס לנעליו של אב שאשתו עוזבת אותו והוא נאלץ לגדל לבד את שני ילדיו. הסרט הנוכחי הוא מעין היפוך לסרטו הקודם. הפעם דוריס הוא הננטש וילדתו נלקחת ממנו.הבמאי גיום סנז וז'אן דניז'אן כתבו תסריט אקטואלי ואינטליגנטי שלא מאכיל את הצופה בכפית וגורם לו לחבר את החלקים לאט לאט. הקצב של הסרט מעט איטי בהתחלה ובהמשך עולה כשכל החלקים מתחילים להסתדר. יש לציין כי קו העלילה של ג'סיקה ובנה שנחטף על ידי הפרוד של אמנם עוזר להניע את העלילה, אך ניתן היה לעבות אותו יותר והוא מרגיש מעט תלוש. ניתן היה להכניס הבזקי זיכרון מחייו של ג'יי לפני שהגיע למצב הנוכחי, שהיו נותנים הצצה מעניינת לחיים שלו בעבר לעומת החיים כיום. למרות ההשגות התסריטאיות, החלק הדומיננטי הוא תצוגת המשחק של השחקן הראשי.

השחקן הנאה והשרמנטי רומן דוריס ("ליבי החסיר פעימה", "דוברמן") נכנס בטבעיות לנעליו של ג'יי האומלל. הוא מצליח להעביר את הכאב של אדם בשנות הארבעים לחייו שמחפש באובססיביות אחר בתו, תוך שהוא מוותר על הקריירה והחיים האישיים. ג'יי נראה מוזנח פיזית כמו חייו: ניכר לראות שבעבר היה גבר נאה אך כעת הוא מותש פיזית ועייף, בעל מראה מוזנח, לבושו מרושל אבל מקפיד על ניקיון הגוף בבית מרחץ וניקיון המונית, שהיא מקור הפרנסה היחידי שלו והאמצעי לאיתור בתו. דמותו מדברת יפנית שוטפת לאור העובדה שהוא חי ביפן שנים ודוריס מפתיע ביפנית מרשימה מאוד.מדובר בסרט מרגש ושובה לב שמותח ביקורת חריפה על ההתנהלות המשפטית ביפן בנוגע למשמורת. מדובר בנושא חשוב והעלאתו לתודעה הציבורית על ידי סנז מעוררת הערכה. האהבה הגדולה של האב לבתו מעוררים השתאות והשראה. לילי היא זו שמחזיקה אותו בחיים, לכן כל כך חשוב שהוא יוכל להתאחד איתה. בתקווה שסרט זה יוכל לחדור את לבה הקשוח של המערכת המשפטית ביפן.

מקור

אחלה ביקרות אהבתי ממש תודה על השיתוף אחי

איזה ביקורת מעולה שפו
תודה על השיתוף