למצפה מיכל מגיעים בנסיעה קלה בכביש הבקעה, דרך הכניסה למושב תומר, ומשם פנימה לתוך השטח ההררי של שיפולי שומרון. אנחנו עומדים לפגוש את אליאב ושרה ליבי. אנחנו נכנסים למפגש בידיעה ברורה שאליאב מופיע ברשימת האנשים שיש עליהם סנקציות בינלאומיות. באנו באמת להקשיב, לא להוכיח. יש פער גדול מאוד בין המפגש ובין המטען שכל אחד מאיתנו מביא לסיפור הזה.

העמידה בכניסה לחווה מזכה אותנו בתצפית לעבר הירדן המזרחי ולדרום בקעת הירדן בואכה יריחו. ארץ צחיחה משובצת מקטעים ירוקים של עצי תמר, המשגשגים כאן בצד היהודי ובצד הפלסטיני. אליאב עסוק. אנשי בטחון בכירים בגזרה ומחוצה לה נמצאים איתו בקשר אינטנסיבי. השטח הזה, שנראה מבחוץ פסטורלי, מתוח עד הקצה. הטרור הפלסטיני מחכה לרגע של רפיון, וניסיונות הפיגועים מחייבים את הצבא ואת תושבי החוות לשמור על עירנות יומם ולילה.
גם רכז הביטחון של המושב תומר הסמוך נמצא בקשר צמוד לאליאב. מושב תומר, במקורו, הוא מושב עובדים של תנועת המושבים. חקלאים מקצוענים שלא מכירים את השפה האמונית שצמחה בהרי השומרון מוצאים עצמם שותפים למפעל ההתיישבות היהודי שמחבר בין ההר לבקעה.

"לא ארץ קטנה וחנוקה, אלא ארץ רחבה ומשוחררת"

אליאב ושרה אשתו מקבלים אותנו במאור פנים ובלב חפץ, שמחים לכל מי שיכול לראות בעיניים את התהליך שעבורם הוא לא פחות מפלא. אליאב רואה בעצמו חלק מתהליך ארוך של ההתיישבות הציונית, ולרגע לא רוצה לגדוע את הקשר והנאמנות למדינה. משימת חייו היא לחבר בין יישובי גב ההר אל הבקעה, ולייצר את רצף ההתיישבות ממערב למזרח - עד לחיבור טבעי ובטוח של כל המרחב.

"אני לא מחפש ריבונות", אומר אליאב. "המדינה תגיע אחרי המחרשה שתגיע אחרי השביל. צריך סבלנות אבל ככה מייצרים מציאות. חלוצים הולכים קדימה, ואנחנו חלוצים שפועלים בידיעה ברורה של שירות את טובת האומה. המִמסד יגיע תמיד אחר כך".

אליאב מצביע לעבר המעיינות הסמוכים: "אם אנחנו לא נהיה כאן הערבים ייבשו אותם. הם מתפרסים על כל המרחב בצורה שיטתית, בתוכנית פיאד שמזדחלת מתחת לאף של המנהל האזרחי, שלא עושה דבר. הנוכחות שלנו לכל אורך הדרך שינתה את המציאות".

השפה שלו מעשית, טבולה בתמונה תנ"כית וספוגה באמונה יוקדת של תנועת שיבה של עם לארץ. "לא ארץ קטנה וחנוקה אלא ארץ רחבה ומשוחררת. החלוקה שנכפתה עלינו בהסכם אוסלו מוכרחה להיעלם מן העולם. אין שום הבדל בין שטחי A לשטחי C. השיבה לעבודת האדמה, למרעה ולמזרע, היא החיבור הטבעי והמקורי של שיבת עם לארץ". אליאב רואה מול העיניים שטח של יותר ממיליון דונמים שמחכה לגאולה: "זה כל כך מעשי וכל כך קרוב. רק החלטת ממשלה מונעת כרגע את הדבר".

בשביל אליאב ושרה, ארץ ישראל היא לא כלי: "האמת היא שאנחנו הבעלים של האדמה הזו, היהודים. כל עוד לא נכיר ונממש וניישם – לא יהיה שלום בעולם. ממש חזון הנביאים. אם אנחנו באמת רוצים לממש את הייעוד שלנו והתיקון, ושיהיה השפע של אחרית הימים, יש דרך אחת יחידה. כל עוד לא מממשים את זה רק יהודים, באופן בלעדי, לא תהיה גאולה בעולם. יהיו חריקות, יהיה חוסר".

ומה הוא אומר על הטרור היהודי ששומעים עליו יום-יום?

השאלה הזו מקוממת אותו. היא משקפת, להבנתו, חוסר הבנה קיצוני של החיים בשטח. הוא חי בשטח מלחמה אקטיבי. אין ספור פיגועים ומעשי טרור אכזריים מצד הפלסטיני. הוא לא אומר שאין שוליים של נוער שחוטא, אבל דורש לפני הדיון הזה להבין איך נראים חיים בשטח מלחמה. כן, הוא בוחר להיות בחזית הלא שקטה הזו. כן, הוא נמצא במתח ביטחוני יום יומי 24/7 וכן, אם הוא לא יעמוד על המשמר "הערבים ישחטו את כל מי שרק יוכלו". אז הוא בשליחות ובמלחמה ותוך כדי כך מצליח להוביל את המאבק.

אז יש טרור יהודי? אני מתעקש איתו. "כן, זה קיים, בשוליים ובחוסר אחריות" הוא אומר. "יש נוער שנשאר לבד, ובאירועי חיכוך אין מי שמרגיע. אני עובד הרבה עם הנוער על דרכי התגובה במצבי חיכוך מול התגרויות של ערבים שבאים לעצור את ההתיישבות. רק דיוק בעשייה ושיתוף עם מערכת הביטחון יחזקו את מעשה ההתיישבות".

בשיחה עם שרה ואליאב נוכח־נפקד בנם דוד, שנהרג בעזה בעת שעבד עם צה"ל בכלי הנדסי כבד של אביו. דוד היה יד ימינו של אליאב. הוא נולד בזמן ששרה והוא עוד נדדו במגורים באוהלים, באוטובוס, במערה ובכל מיני נקודות יישוב. דוד היה שם תמיד: רואה, סופג והופך לחלק מהכוח. מינקות ידע שימשיך בתנועת ההיאחזות בקרקע.

בשלב מסוים הצטרף דוד לחוות שהקים אח של אליאב, הראל ("קוקו"), שותפו של אליאב בעסק של ציוד הנדסי. בזמן המלחמה ביקש דוד לעבוד באופן קבוע בכלי כבד להריסת בתים ותשתיות טרור בעזה. אליאב קנה לו את הכלי ההנדסי, ודוד עבד לצידם של לוחמי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שפעלו עם החטיבות הלוחמות. בפעילות הזו מצא דוד את מותו, בגיל 19.

"אישה ערה כל הלילה כדי שלא ישרפו לה את הבית עם מתוך הספר "בדרך האבות"

מצפה מיכל מגיעים בנסיעה קלה בכביש הבקעה, דרך הכניסה למושב תומר, ומשם פנימה לתוך השטח ההררי של שיפולי שומרון. אנחנו עומדים לפגוש את אליאב ושרה ליבי. אנחנו נכנסים למפגש בידיעה ברורה שאליאב מופיע ברשימת האנשים שיש עליהם סנקציות בינלאומיות. באנו באמת להקשיב, לא להוכיח. יש פער גדול מאוד בין המפגש ובין המטען שכל אחד מאיתנו מביא לסיפור הזה.

העמידה בכניסה לחווה מזכה אותנו בתצפית לעבר הירדן המזרחי ולדרום בקעת הירדן בואכה יריחו. ארץ צחיחה משובצת מקטעים ירוקים של עצי תמר, המשגשגים כאן בצד היהודי ובצד הפלסטיני. אליאב עסוק. אנשי בטחון בכירים בגזרה ומחוצה לה נמצאים איתו בקשר אינטנסיבי. השטח הזה, שנראה מבחוץ פסטורלי, מתוח עד הקצה. הטרור הפלסטיני מחכה לרגע של רפיון, וניסיונות הפיגועים מחייבים את הצבא ואת תושבי החוות לשמור על עירנות יומם ולילה.

גם רכז הביטחון של המושב תומר הסמוך נמצא בקשר צמוד לאליאב. מושב תומר, במקורו, הוא מושב עובדים של תנועת המושבים. חקלאים מקצוענים שלא מכירים את השפה האמונית שצמחה בהרי השומרון מוצאים עצמם שותפים למפעל ההתיישבות היהודי שמחבר בין ההר לבקעה.

"לא ארץ קטנה וחנוקה, אלא ארץ רחבה ומשוחררת"

אליאב ושרה אשתו מקבלים אותנו במאור פנים ובלב חפץ, שמחים לכל מי שיכול לראות בעיניים את התהליך שעבורם הוא לא פחות מפלא. אליאב רואה בעצמו חלק מתהליך ארוך של ההתיישבות הציונית, ולרגע לא רוצה לגדוע את הקשר והנאמנות למדינה. משימת חייו היא לחבר בין יישובי גב ההר אל הבקעה, ולייצר את רצף ההתיישבות ממערב למזרח - עד לחיבור טבעי ובטוח של כל המרחב.

גלריה

"הערבים ישחטו את כל מי שרק יוכלו". אליאב ושרה ליבי עם הרב בני לאו

(צילום: עידן גליקזליג)

"אני לא מחפש ריבונות", אומר אליאב. "המדינה תגיע אחרי המחרשה שתגיע אחרי השביל. צריך סבלנות אבל ככה מייצרים מציאות. חלוצים הולכים קדימה, ואנחנו חלוצים שפועלים בידיעה ברורה של שירות את טובת האומה. המִמסד יגיע תמיד אחר כך".

אליאב מצביע לעבר המעיינות הסמוכים: "אם אנחנו לא נהיה כאן הערבים ייבשו אותם. הם מתפרסים על כל המרחב בצורה שיטתית, בתוכנית פיאד שמזדחלת מתחת לאף של המנהל האזרחי, שלא עושה דבר. הנוכחות שלנו לכל אורך הדרך שינתה את המציאות".

השפה שלו מעשית, טבולה בתמונה תנ"כית וספוגה באמונה יוקדת של תנועת שיבה של עם לארץ. "לא ארץ קטנה וחנוקה אלא ארץ רחבה ומשוחררת. החלוקה שנכפתה עלינו בהסכם אוסלו מוכרחה להיעלם מן העולם. אין שום הבדל בין שטחי A לשטחי C. השיבה לעבודת האדמה, למרעה ולמזרע, היא החיבור הטבעי והמקורי של שיבת עם לארץ". אליאב רואה מול העיניים שטח של יותר ממיליון דונמים שמחכה לגאולה: "זה כל כך מעשי וכל כך קרוב. רק החלטת ממשלה מונעת כרגע את הדבר".

בשביל אליאב ושרה, ארץ ישראל היא לא כלי: "האמת היא שאנחנו הבעלים של האדמה הזו, היהודים. כל עוד לא נכיר ונממש וניישם – לא יהיה שלום בעולם. ממש חזון הנביאים. אם אנחנו באמת רוצים לממש את הייעוד שלנו והתיקון, ושיהיה השפע של אחרית הימים, יש דרך אחת יחידה. כל עוד לא מממשים את זה רק יהודים, באופן בלעדי, לא תהיה גאולה בעולם. יהיו חריקות, יהיה חוסר".

ומה הוא אומר על הטרור היהודי ששומעים עליו יום-יום?

"בהספד אמרתי שלקחתי חלק בעקדה שלו". דוד ליבי ז"ל

השאלה הזו מקוממת אותו. היא משקפת, להבנתו, חוסר הבנה קיצוני של החיים בשטח. הוא חי בשטח מלחמה אקטיבי. אין ספור פיגועים ומעשי טרור אכזריים מצד הפלסטיני. הוא לא אומר שאין שוליים של נוער שחוטא, אבל דורש לפני הדיון הזה להבין איך נראים חיים בשטח מלחמה. כן, הוא בוחר להיות בחזית הלא שקטה הזו. כן, הוא נמצא במתח ביטחוני יום יומי 24/7 וכן, אם הוא לא יעמוד על המשמר "הערבים ישחטו את כל מי שרק יוכלו". אז הוא בשליחות ובמלחמה ותוך כדי כך מצליח להוביל את המאבק.

אז יש טרור יהודי? אני מתעקש איתו. "כן, זה קיים, בשוליים ובחוסר אחריות" הוא אומר. "יש נוער שנשאר לבד, ובאירועי חיכוך אין מי שמרגיע. אני עובד הרבה עם הנוער על דרכי התגובה במצבי חיכוך מול התגרויות של ערבים שבאים לעצור את ההתיישבות. רק דיוק בעשייה ושיתוף עם מערכת הביטחון יחזקו את מעשה ההתיישבות".

הבן שנהרג

בשיחה עם שרה ואליאב נוכח־נפקד בנם דוד, שנהרג בעזה בעת שעבד עם צה"ל בכלי הנדסי כבד של אביו. דוד היה יד ימינו של אליאב. הוא נולד בזמן ששרה והוא עוד נדדו במגורים באוהלים, באוטובוס, במערה ובכל מיני נקודות יישוב. דוד היה שם תמיד: רואה, סופג והופך לחלק מהכוח. מינקות ידע שימשיך בתנועת ההיאחזות בקרקע.

אליאב ושרה מספרים על הבן שנהרג

בשלב מסוים הצטרף דוד לחוות שהקים אח של אליאב, הראל ("קוקו"), שותפו של אליאב בעסק של ציוד הנדסי. בזמן המלחמה ביקש דוד לעבוד באופן קבוע בכלי כבד להריסת בתים ותשתיות טרור בעזה. אליאב קנה לו את הכלי ההנדסי, ודוד עבד לצידם של לוחמי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שפעלו עם החטיבות הלוחמות. בפעילות הזו מצא דוד את מותו, בגיל 19.

"בהספד אמרתי שלקחתי חלק בעקדה שלו", אומר לנו אליאב. "קניתי לו את הכלי ההנדסי לבקשתו ולרצונו. קניתי לו את מזבח הפלדה שעליו הוא נעקד. אני לא עם רגשות אשמה על כך שאם הייתי פועל אחרת זה לא היה קורה. אני מאמין באמונה שלמה במי שמנהיג את עולמו ועושה בו כרצונו".

לדבריו, "הרוג מלכות שנופל בלחימה הוא במדרגות הכי גבוהות שאפשר להגיע אליהן, בלי קשר להחלטה של אבא שלו. דוד הוא מתנה שהופקדה בידינו, וסיימה את סדר העבודה שלה פה בעולם הזה".

"רעולי פנים שרפו את המסגד"

המילים האחרונות של אליאב ליבי מלוות אותנו כשאנחנו עוברים לרכב הפלסטיני שמוביל אותנו להמשך המסע. הנסיעה מכביש הבקעה דרך הכבישים הפנימיים היא כמו נסיעה לארץ עזובה מחוץ למקום יישוב. המרחק האווירי לנקודה שאנו מחפשים הוא לא יותר מקילומטרים ספורים, אבל המעבר קשה. איש לא בודק אותנו בדרך. אין חסימה ואין הבדל בין שטחי B ו־C. הדרך ארוכה יחסית, פיתולים רבים, 45 דקות של כביש רעוע.

אנחנו יוצאים מהמכונית הממוזגת ופוגשים את עאליה.

מטורף וכואב ביותר

כתבה מעולה

תודה רבה על הפרסום

איזה סיפור מטורף ומרגש

תודה על השיתוף