ביקורת | חינה אמריקאית

American Hina

"ליהוק מוצלח, אווירה טבריינית ותסריט חובבני"

ז'אנר

ישראלי

שחקנים

ישראל אטיאס, עדי הימלבלוי, שלום אסייג, שרונה אלימלך, רמי קאשי, מלאני למברסקי, חיים זנאתי, עמנואל הורי

במאי/ת

שלום אסייג

אורך

89 דק'

הביקורת :

אין ישראלי שלא שמע על שלום אסייג. סטנדאפיסט, מנחה, תסריטאי, הכוכב והיוצר של הסדרות "שנות השמונים" ו"שנות התשעים", השחקן הדרמטי זוכה פרס האקדמיה על תפקידו ב"מנאייכ". ומאז 2023, אסייג הוא גם במאי. השנה הוא ביים את הסדרה ״המעברה״ ולפני כן את שורת חבריו מ"שנות התשעים" בסרטי "ההילולה", שהיו לשוברי קופות.ההומור של אסייג הוא נגיש ופשוט מאוד. כדי להבין את הבדיחה, הוא לא דורש מהצופה לדעת יותר מדי, להתרכז במיוחד או לעשות דבר מלבד להקשיב למבטא של ממוקה או להתבונן בהבעת הפנים המופתעת של מורדי. כך הוא כסטנדאפיסט, וכך הוא גם כבמאי. המצלמה שלו נשארת לרוב סטטית ומרוחקת, מציגה את חופיה היפים של העיר טבריה ומעניקה פריים רחב מספיק כדי שכל השחקנים יוכלו לזרוח. ב"חינה אמריקאית", אסייג מתמקד בבימוי ומקבל לידיו את התסריט של דני והילה רייספלד ("אמצע החיים", "אל תחכי לי").דודו (ישראל אטיאס, "שבאבניקים") גדל והתחנך בטבריה אצל הוריו (שרון אלימלך ושלום אסייג), לצד בן דודו צחי (רמי קאשי) וחברת ילדותו מורן (עדי הימלבלוי), אך תמיד חלם לעזוב את העיר יחד עם מורן ולהגיע לאמריקה. שנים מאוחר יותר דודו כבר התמקם בבוורלי הילס ומתכוון להתחתן עם ג׳ניפר (מלאני למברסקי) כדי להשיג את הגרין קארד המיוחל. הוא מדבר עם משפחתו לא יותר מפעם בחודש, וכל קשר עם מורן, אהובתו לשעבר, נותק לאחר שהיא החליטה לוותר על החלום האמריקאי. לקראת החתונה, משפחתו הישראלית לוחצת עליו לחזור עם כלתו לטבריה כדי לערוך חינה טבריינית לפי הספר. משפחתה היהודית של ג'ניפר שומעת על כך במקרה ומפעילה עליה לחץ דומה. כדי לשרוד את החינה, הכוללת מסיבה פרועה על יאכטה באמצע הכנרת, דודו יצטרך להתמודד עם השדים מעברו, וגם לקוות שהמשפחה הישראלית לא תעשה לו יותר מדי פדיחות.אם רציתם סרט בורקס קלאסי, יש לכם סיבה לחגוג לפחות ב-20 הדקות הראשונות. הבחור המזרחי עם המשפחה המשוגעת, הנערה היפה מהבית העשיר וההתנגשות בין התרבויות, רק שבמקום אשכנזים יש אמריקאים עשירים. אפילו העקיצות המוכרות של יהודה ברקן עושות את דרכן אל הפרולוג המשעשע. גם מעריצי "שנות ה-80" לא יתאכזבו כל כך מהר, שכן משפחתו של דודו היא בעצם המשפחה הטלוויזיונית של אסייג. שרון אלימלך, המגלמת את אמו של דודו, כמעט מחקה את דמותה של אוולין הגואל (אם כי לדעת כותב שורות אלו, אף מתעלה על המקור). חיים זנאתי, בתפקיד הדוד, מזכיר שלל דמויות משנה המזוהות עם אסייג, ורמי קאשי מגלם גרסה מעט מוצלחת יותר של אותה הדמות שהוא מגלם גם על המסך הקטן. אף שבני הזוג רייספלד חתומים על התסריט, הוא מרגיש רחוק מאוד מהיצירות המזוהות איתם, וקרוב הרבה יותר להומור ולסגנון הכתיבה של שלום אסייג. ייתכן שחלק מהסצנות מבוססות על אלתורים, וייתכן שחלק מהבדיחות אינן מקוריות במיוחד - כמו זו על האמריקאים שמתבלבלים בין אבוקדו לווסאבי. אבל כשהבדיחות עובדות, הן עובדות.הדילמה של דודו מתחילה בחציו השני של הסרט, כשהמסיבה מסתיימת ותוצאותיה מתגלות כהרסניות. הוא מתחיל לפקפק בחלום האמריקאי ותוהה אם החיים בחיק הבית הטברייני אכן נוראיים כל כך. מכאן הסרט מתפתח לכדי הרצאה שלמה, שמטרתה לשכנע כל מי שבוחר לרדת מהארץ לרדת גם מהעץ.  כאן כבר מורגשת נוכחות תסריטאית ברורה יותר, אבל הכתיבה מביכה ועצלנית. אם זו רמיזה קצרה, שאינה זוכה לכל פיתוח בהמשך, על מה שדודו עבר במהלך שירותו הצבאי, ואם זה אקט שאינו מצחיק ואף מעורר אי-נוחות מקוממת מבחינה מוסרית, המתרחש לקראת אמצע הסרט וכולל את צחי, אחיו של החתן, והכלה לעתיד.כמו בכל תוצר של אסייג, גם כאן הסרט נהנה מליהוק מאוד מוצלח. ישראל אטיאס מקבל לידיו לראשונה תפקיד ראשי קולנועי, דבר שכל כך מגיע לו, ונדמה שהוא רק צריך מגבעת שחורה פלוס שפם עיפרון והוא גיבור סרטי בורקס קלאסי. אף ששרון אלימלך ושלום אסייג הם העתק-הדבק של פרוספר וליליאן, הם עושים עבודה נהדרת. אסייג עצמו מוכיח שוב את כמות הכריזמה שלו כשחקן והוא מבצע את המונולוג היחיד בסרט שמצליח לרגש. מעבר לכך, דמויות המשנה, כמו גם אפילו הניצבים במסיבה, נותנים כולם הרגשה טבריינית אותנטית במיוחד.

אחלה ביקורת נראה טוב
תודה על השיתוף