אנשי עפרה הוותיקים זוכרים את החיים עם הכפר הפלסטיני השכן טייבה לטובה. משפחות היו עוצרות בדרך לקניות בכפר, ששמו זהה לזה של העיר במשולש אך בינו לבינה אין קשר; הרב אבי גיסר, שהיה שנים ארוכות הרב של הישוב, העניק למבשלת הבירה המקומית בכפר תעודת כשרות. קניות, תיקוני רכב ושאר מגעים של שכנים היו דבר יום ביומו בימים ההם.

לעומת זאת, בשביל הצעירים שמנהלים את החוות הסובבות את טייבה בתנועה היקפית, כל הכפרים הם שטח אויב. אבל זה לא רק שאלה של בטחון אישי או לאומי: משהו קרה כאן במהלך השנים האחרונות בתפיסה הרוחנית ביחס למעמדם של ערבים בכלל. דין הנגב והגליל כדין יהודה ושומרון.

תלמידי הרב צבי יהודה קוק גדלו על תורה אחרת מזו הנוכחת בחלק מן הגבעות. אחד מהדוברים הברורים ביותר שמבקש להשמיע את הקול הזה (שנשמע כמו קול מהעבר) הוא פנחס ולרשטיין, מהדמויות המובילות של הנהגת גוש אמונים בדור המייסדים: "לאורך כל שנותי כשליח הציבור עמד לפני מכתבו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אל מנהל בית ספר, לאחר שראה פגיעה ברוכל ערבי זקן: 'נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך'".

הדיבור הזה על פגיעה באדם, מורשת הרב צבי יהודה קוק, נמצא כל הזמן באוויר בקרב הדור המבוגר של המתיישבים אבל נעדר כמעט לגמרי בדיבור עם הצעירים. הם רואים את הערבי שמולם כ"אויב", כמי שמבקש להתפרס על פני המרחב ולעקור את היהודים מהארץ לצמיתות.

האינתיפאדה הראשונה והשנייה הגביהו את חומת ההפרדה בינינו. השבעה באוקטובר חסמה אותה הרמטית.

הכפר הנוצרי האחרון

כבר בפאתי טייבה אפשר לחוש בדאגה ובגאווה של תושבי המקום, השומרים על הניקיון ועל פניו החיצוניים של הכפר ורואים איך אווירת המלחמה נכנסת למעמקי הבית שלהם.

זהו הכפר הפלסטיני האחרון ביהודה ושומרון שכל תושביו נוצרים, ללא יוצא מן הכלל. הנוצרים בין הירדן לים נמצאים בתהליך התמעטות מתמשך, לא רק בגלל היהודים, וכעת הם פחות מאחוז מכלל האוכלוסייה הפלסטינית במרחב. סימני העזיבה ניכרים בבתים העומדים ריקים בכפר. 15 משפחות עזבו מאז 7 באוקטובר את טייבה ואת הארץ, לטובת מקומות אחרים שכבר קיימת בהם פזורה טייבאית ענפה.

המארח שלנו, האב ז'ק, אחד ממנהיגי הכנסייה המקומית, מתאר איך הייאוש מכרסם בתושבים. הוא מדבר בערגה על הימים שלפני האינתיפאדה השנייה ולפני אוסלו. ימים שנראים בעיניו טובים ופשוטים הרבה יותר, אז יכול היה לקחת את רכבו ולנסוע ליפו, ומנגד מתנחלים היו עוצרים עם הרכב וקונים ארטיקים וגלידות לילדים. 

בתוך תוכי אני יכול לשמוע סוג של לעג כלפי האב ז'ק מצד "לוחמי חופש" פלסטינים, שרואים בו איש כנוע שמוכן לחיות תחת כיבוש בלי למרוד. הרצון שלו לחזור לימים שאחרי 1967 כאידיאל בוודאי נראה בעיני רבים בחברה הפלסטינית כחסר כבוד, ויתור עמוק על מלחמת הלאום הפלסטיני. 

התמונה הזו של ערבי כנוע, מפורק מנשק המקבל את העם היהודי כריבון בלעדתי בארץ, מאוד משמחת חלקים גדולים מהיהודים בארץ ובעולם, אם בגלוי ואם בסתר. האוויר הישראלי, שספוג גם ככה בפחד ובזכרון השבעה באוקטובר, לא מוכן להמר על קיומו של מיעוט ערבי הדורש מעמד לאומי נבדל ושחתום על אמנה פלסטינית הקובעת שאנחנו, היהודים, פולשים לארצם. בכל פעם שהעליתי את הצורך לחפש בני ברית פלסטינים המבקשים לחיות בשלום, נתקלתי בקיר חסום של זלזול על הנאיביות או כעס על ההימור שכבר עלה בחיי כל כך הרבה ישראלים.

אז מה אתם רוצים שיהיה כאן? אני שואל את המארחת הבאה שלי, מוריה שפירא בישוב עדי עד.

"הבדואים כבר לא שם"

שורשיה של מוריה, ילידת 1976, מגיעים לעומק ההתיישבות של הציונות הדתית. סבה וסבתה, אברהם ויפה מינץ, היו מראשוני המתנחלים של גוש אמונים. אברהם מינץ היה עוד מדמויות הלוחם הדתי של ביריה בגליל, במלחמת השחרור.

אמא של מוריה פגשה את האיש שלה, עירא רפפורט, בראשית ימי ההתנחלות והמאבקים נגד הנרי קיסינג'ר. אבא שלה היה אז איש צעיר ונלהב שעלה מארה"ב. הזוג הצעיר הצטרף לגרעין המייסד של שילה. הדוד שלה, יהודה עציון איש עפרה, הוא דמות בוהקת, מאנשי הרוח והחלום על חידוש המקדש. בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית יהודה מוכר כמי שתכנן לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית בימי המחתרת היהודית.

את ילדיה מגדלת מוריה ביישוב עדי עד. הם, הילדים, כבר סוללים את דרכם לגבעות הבאות.

מקווה שלא יתפסו הפלסטינים את השטח ולפחות נוצרים/יהודים ישתלטו על השטח הזה

תודה על הפרסום