אל שיחת ה”יחסינו לאן” שתיכננו סשה טרופנוב וספיר כהן אחרי שנה של זוגיות, איש מהם לא הגיע. הם היו רחוק מאוד מאיפה שחשבו שיהיו, גם אם לא כל כך רחוקים זה מזו. הוא בדירת מסתור ברצועת עזה, והיא מתחת לאדמה, במנהרה.

“הקשר שלנו לא היה טוב כל כך בחודשים שלפני החטיפה, וגם אפשר לומר שעמדנו להיפרד ממש לפני 7 באוקטובר”, משחזרת ספיר, שהשתחררה משבי חמאס אחרי 55 ימים, ועכשיו יושבת על הספה לצד סשה, שהשתחרר מהשבי לאחר 498 יום. “אני חושב שבשבוע שאחרי החגים”, סשה מצטרף, “אם לא היה קורה מה שקרה, היינו עושים איזו שיחת ‘טוב, תקשיב, תקשיבי, נראה לי שאנחנו לא מתקדמים לכיוון הנכון. ניסינו הכל, כולל לעבור לגור ביחד, ניסינו להיפתח, זה לא עובד, אנחנו שונים מדי. לטובת שנינו, מה שנקרא, כדאי שנחתוך’”.

מי היה יוזם את השיחה? “כנראה שספיר. היא הייתה בת 29 כמעט, אני הייתי בן 27. היא רצתה מערכת יחסים רצינית וחתונה, ואני רק עברתי למרכז אחרי לימודים בדרום והייתי הכי רחוק מלתת למישהי טבעת. ובגלל זה כשהייתי בשבי, לא ציפיתי שהיא תחכה. כאילו, מבחינה הגיונית, לא הייתה שום סיבה שהיא תחכה”.

לא רק שהיא חיכתה יותר מ-400 ימים מאז שחזרה, היא גם הצטרפה למאבק להחזרתו והפכה למשענת של אמא שלו. “לא ידעתי בכלל איפה לחכות כשהודיעו שהוא חוזר”, היא משחזרת, “חשבתי שלא מתאים שאהיה שם בתחנה הראשונה שלו ברעים, שהיא בדרך כלל לבני משפחה. לא רציתי להפתיע אותו, וידעתי שהוא לא מצפה לזה. לא רציתי שהוא ירגיש מחויבות. אבל לנה התעקשה ממש, והרגשתי שמגיע לי לראות את סשה חוזר לאמא שלו, אחרי המאבק הארוך, ובלי קשר למה שיהיה בינינו”.

סשה: “מבחינתי היא נדחפה לגמרי”.

ספיר: “התנפלנו עליו שם, ואני כבר לא זוכרת משם כלום מרוב כל הרגשות יחד. הוא סיפר שהוא חזר עם אמונה מהשבי, ואני מיד ראיתי בו דברים שתמיד קיוויתי שיהיו בו. בכל זאת השתדלתי לא להיכנס לחדר שלו, וכששאלו אותו אם הוא רוצה לישון עם אמא שלו, לבד או עם ספיר, הוא קרא לי”.

סשה: “לבד כבר ישנתי מספיק זמן, ועם אמא זה משונה. בהתחלה כל האינטראקציה הייתה מוזרה, אתה בשיחות נפש עם מישהי שנפרדת ממנה בראש ולא ציפית שהיא תהיה שם, ופתאום מסתבר שהיא הייתה חלק חשוב ממה שסימנת בראש כדבר הכי חשוב לך בשבי - שאמא שלך תמשיך לחיות. הייתה הכרת תודה ענקית, אבל גם צורך להבין איפה בתוך כל זה עומדת מערכת היחסים שלנו. ואני מגלה ששנינו השתנינו”.

זה נגמר בחתונה. ביולי האחרון, בנוכחות 500 אורחים שמיצמצו כמה פעמים כדי לוודא שהם אכן נוכחים ברגע הזה ולא חולמים. כולל נשיא המדינה, וניצן אלון, ראש מִפקדת החטופים. “הם היו מוזמנים של לנה, ובאמת עזרו לאורך כל הדרך”, ספיר נזכרת, “אז הרגשנו שמגיע להם להיות חלק מהשמחה. ראיתי בחתונה הזאת הזדמנות לשמחה לאומית, לא רק פרטית. סשה קיבל את האורחים, ואני יצאתי רק בחופה. היה רגע שראיתי את כל האורחים דרך דלת זכוכית, כשיצאתי מהחדר חתן-כלה, וחשבתי כמה רחוק היה הרגע הזה שהיינו שנינו מתחת לאדמה”.

סשה: “ספיר נכנסה לחופה עם השיר ‘ממעמקים’ של עידן רייכל, ששמעתי כשמחבל ששמר עליי השאיר אצלי את הרדיו שלו. הייתי שומע בווליום נמוך ממש כדי לא לגמור לו את הבטרייה. אני זוכר את עצמי מת מרעב מכל הפרסומות ברדיו על העוף בסופר ומסעדות השיפודים, ואז היה את השיר הזה ברדיו, וחשבתי שם עליה”.

בקריאה

פרקי הכתבה

"החלטתי שאני חייבת להיפרד"

"הייתי בטוח שהולכים להוציא אותי להורג"

"המחבל אמר - 'בטח שאנחנו הומניים'"

"הייתי בכלוב ברפיח. יום אחד באו לצלם סרטון"

"ראו את הקופסה של הטבעת למרחקים"

אל שיחת ה”יחסינו לאן” שתיכננו סשה טרופנוב וספיר כהן אחרי שנה של זוגיות, איש מהם לא הגיע. הם היו רחוק מאוד מאיפה שחשבו שיהיו, גם אם לא כל כך רחוקים זה מזו. הוא בדירת מסתור ברצועת עזה, והיא מתחת לאדמה, במנהרה.

“הקשר שלנו לא היה טוב כל כך בחודשים שלפני החטיפה, וגם אפשר לומר שעמדנו להיפרד ממש לפני 7 באוקטובר”, משחזרת ספיר, שהשתחררה משבי חמאס אחרי 55 ימים, ועכשיו יושבת על הספה לצד סשה, שהשתחרר מהשבי לאחר 498 יום. “אני חושב שבשבוע שאחרי החגים”, סשה מצטרף, “אם לא היה קורה מה שקרה, היינו עושים איזו שיחת ‘טוב, תקשיב, תקשיבי, נראה לי שאנחנו לא מתקדמים לכיוון הנכון. ניסינו הכל, כולל לעבור לגור ביחד, ניסינו להיפתח, זה לא עובד, אנחנו שונים מדי. לטובת שנינו, מה שנקרא, כדאי שנחתוך’”.

"הייתי עם בוקסר וספיר עם פיג’מה קטנה. 10 מחבלים נכנסים עם מצ’טות, מקלות ורובים. הם מוציאים את ספיר מכל השמיכות שהיא התעטפה בהן, ואני מנסה להבין אם הם מתכוונים לאנוס אותה מולי וצועק באנגלית ‘גיב הר פנטס!’"

מי היה יוזם את השיחה? “כנראה שספיר. היא הייתה בת 29 כמעט, אני הייתי בן 27. היא רצתה מערכת יחסים רצינית וחתונה, ואני רק עברתי למרכז אחרי לימודים בדרום והייתי הכי רחוק מלתת למישהי טבעת. ובגלל זה כשהייתי בשבי, לא ציפיתי שהיא תחכה. כאילו, מבחינה הגיונית, לא הייתה שום סיבה שהיא תחכה”.

לא רק שהיא חיכתה יותר מ-400 ימים מאז שחזרה, היא גם הצטרפה למאבק להחזרתו והפכה למשענת של אמא שלו. “לא ידעתי בכלל איפה לחכות כשהודיעו שהוא חוזר”, היא משחזרת, “חשבתי שלא מתאים שאהיה שם בתחנה הראשונה שלו ברעים, שהיא בדרך כלל לבני משפחה. לא רציתי להפתיע אותו, וידעתי שהוא לא מצפה לזה. לא רציתי שהוא ירגיש מחויבות. אבל לנה התעקשה ממש, והרגשתי שמגיע לי לראות את סשה חוזר לאמא שלו, אחרי המאבק הארוך, ובלי קשר למה שיהיה בינינו”.

סשה: “מבחינתי היא נדחפה לגמרי”.

ספיר: “התנפלנו עליו שם, ואני כבר לא זוכרת משם כלום מרוב כל הרגשות יחד. הוא סיפר שהוא חזר עם אמונה מהשבי, ואני מיד ראיתי בו דברים שתמיד קיוויתי שיהיו בו. בכל זאת השתדלתי לא להיכנס לחדר שלו, וכששאלו אותו אם הוא רוצה לישון עם אמא שלו, לבד או עם ספיר, הוא קרא לי”.

סשה: “לבד כבר ישנתי מספיק זמן, ועם אמא זה משונה. בהתחלה כל האינטראקציה הייתה מוזרה, אתה בשיחות נפש עם מישהי שנפרדת ממנה בראש ולא ציפית שהיא תהיה שם, ופתאום מסתבר שהיא הייתה חלק חשוב ממה שסימנת בראש כדבר הכי חשוב לך בשבי - שאמא שלך תמשיך לחיות. הייתה הכרת תודה ענקית, אבל גם צורך להבין איפה בתוך כל זה עומדת מערכת היחסים שלנו. ואני מגלה ששנינו השתנינו”.

זה נגמר בחתונה. ביולי האחרון, בנוכחות 500 אורחים שמיצמצו כמה פעמים כדי לוודא שהם אכן נוכחים ברגע הזה ולא חולמים. כולל נשיא המדינה, וניצן אלון, ראש מִפקדת החטופים. “הם היו מוזמנים של לנה, ובאמת עזרו לאורך כל הדרך”, ספיר נזכרת, “אז הרגשנו שמגיע להם להיות חלק מהשמחה. ראיתי בחתונה הזאת הזדמנות לשמחה לאומית, לא רק פרטית. סשה קיבל את האורחים, ואני יצאתי רק בחופה. היה רגע שראיתי את כל האורחים דרך דלת זכוכית, כשיצאתי מהחדר חתן-כלה, וחשבתי כמה רחוק היה הרגע הזה שהיינו שנינו מתחת לאדמה”.

גלריה

“אנחנו מרגישים שגדלנו ביחד". ספיר וסשה ביום חתונתם

סשה: “ספיר נכנסה לחופה עם השיר ‘ממעמקים’ של עידן רייכל, ששמעתי כשמחבל ששמר עליי השאיר אצלי את הרדיו שלו. הייתי שומע בווליום נמוך ממש כדי לא לגמור לו את הבטרייה. אני זוכר את עצמי מת מרעב מכל הפרסומות ברדיו על העוף בסופר ומסעדות השיפודים, ואז היה את השיר הזה ברדיו, וחשבתי שם עליה”.

ספיר: “היה גם ‘שיר למעלות’, שזה השיר שסשה נכנס איתו לחופה, ואני שמעתי אותו בראש כשחשבתי על סשה בשבי”.

סשה: “עבורי ללכת פיזית בחופה שלי, אחרי מה שהרגליים שלי עברו בעזה, היה אדיר. משהו שלא יכולתי לדמיין כשהייתי עם מקלות המטאטא שהם שמו לי כקיבוע ב-7 באוקטובר, כשהייתי סשה של אז”.

ספיר: “בריקוד הסלואו של הסוף רקדתי עם סשה, ופתאום קלטתי שכולם מסביבנו בוכים, פשוט בוכים מאושר, ואמרתי לו ‘תסתכל מה קורה פה’, והוא אמר לי, ‘ספיר, גם אני בוכה’”.

"החלטתי שאני חייבת להיפרד"

היום, אחרי שרמות האדרנלין התאזנו מתופת שבי כפול, מאבק להשבת החטופים, סבבי הרצאות מסביב לעולם, הצעת נישואים בקריביים וחתונה - שניהם קצת פחות אמוציונליים. הם הראשונים להודות שהזוגיות שלהם היא נס, כמו החיים שלהם שניצלו אחרי עשרות רגעים מתוחים שדמיינו בהם את הסוף. אבל מה לעשות שלחזור לשגרה - שני בני 30 שלקחו להם חתיכה נכבדת משנות ה-20 וקיבלו במקום טראומה - זה בעיקר סיזיפי.

אנחנו נפגשים בדירת סאבלט שזוג חברים השאיר להם במרכז תל-אביב, עשר דקות מהים. “אנחנו בין סאבלטים כרגע”, מספרת ספיר, “חזרנו מסבב הרצאות בחו”ל, ואנחנו עם מזוודה אחת של בגדים שלקחתי לשם ולא ידעתי שהיא כל מה שיהיה לי, כי כל החפצים שלנו במחסן עד שנעבור בקרוב להרצליה באופן קבוע”.

סשה חזר לעבודה שלו כמהנדס באמזון במשרה חלקית. “ביום-יום אנחנו לא ממש מדברים על השבי, אבל גם עדיין לא בשלב ההומור על זה”, מודה ספיר. “לפעמים אני שוכחת או לא מאמינה שהייתי בשבי. היו שם רגעים תוך כדי שחשבתי שאני במבחנים לתפקיד בשב”כ, ותכף ייכנס מגייס ויגיד לי ‘התקבלת’. אני יכולה לראות ריאיון של חטופים בטלוויזיה ולומר ‘יואו, מה הם עברו, דבר קשה’, וסשה נמצא לידי ומתחרפן. אני לא קולטת שגם אנחנו היינו שם”.

סיפור מרגש על ההתמודדות הקשה עם המצב

מהאנשים שהמצב היה להם פשוט חלק מהחיים

תודה רבה על הפרסום