מכירים את הסרטים האלה שאתם יוצאים מהם לקולנוע, עומדים בחניה של הקניון, מסתכלים למעלה על השמיים ופשוט מנסים להבין מה לעזאזל קרה לכם במוח עכשיו? אז "אינטרסטלר".

חזרתי אליו שוב לא מזמן (כי תכלס, קשה לראות אותו רק פעם אחת), וזה פשוט מטורף איך כריסטופר נולאן הצליח לקחת נושא כל כך מתוסבך כמו פיזיקה תאורטית, חורי תולעת וחורי שחור, ולהפוך אותו לאחד הסרטים הכי מרגשים ומטלטלים שיש.

מתיו מקונוהיי נותן פה את תפקיד חייו, בפער. הוא לא רק אסטרונאוט שנשלח למשימה בלתי אפשרית בחלל, הוא קודם כל אבא. והשילוב הזה, בין הגודל המטורף של היקום והמדע לבין האבל והגעגוע של אבא לילדים שלו שנשארו מאחור... בחייאת, יש שם סצינות שגם הלב הכי קשוח פשוט נשבר בהן.

והסאונד. אלוהים אדירים, המוזיקה של הנס צימר בסרט הזה היא לא רק רקע, היא ממש דמות נוספת. העוגב המטורף הזה שמשתולל ברגעים הכי מתוחים פשוט גורם לכל הכיסא לרעוד ולדופק לעלות ל-200.

נכון, הוא ארוך. נכון, בחצי השעה האחרונה נולאן הולך קצת על הקצה מבחינת הפילוסופיה וההגיון של העלילה (ויש כאלה שיגידו שהוא אפילו קצת חפר), אבל ברמת החוויה? זה מאסטרפיס.

אם איכשהו פחדתם מהאורך או לא הגעתם לזה עד היום, תעשו לעצמכם טובה, תכבו את האור בבית, תשימו אוזניות טובות ותנו לזה לשאוב אתכם.

תודה על הפרסום

חזק מאוד

נשמע אחלה סרט

תודה על השיתוף אלוף

תודה על הפרסום וכן מכיר היטב את ההרגשהה הזאת אחרי סרט חח