Itamar

שם המשחק: שרשרת מילים לפי אות אחרונה הסבר קצר על חוקי המשחק: המשתמש הראשון כותב מילה. המשתמש הבא חייב לכתוב מילה חדשה שמתחילה באות שבה הסתיימה המילה של המשתמש שמעליו. דוגמה קטנה למהלך המשחק: משתמש א': מחשב משתמש ב': ברק משתמש ג': קלמר הערות נוספות/פרסים (אם יש במימון השחקן ויעבור למנהל הפורום טרם הגשת הבקשה): אין לחזור על מילים שכבר נרשמו באשכול.

שם המשחק: היא/הוא בסדר והכל הסבר קצר על חוקי המשחק: כל אחד רושם משהו על מישהי/ו(לא שופטים) משהו שלילי והאדם הבא מקבל/מסרב וכמובן נותן את הדבר הבא דוגמה קטנה למהלך המשחק: היא בסדר והכל אבל אוסרת עלייך לשחק במחשב הערות נוספות/פרסים (אם יש במימון השחקן ויעבור למנהל הפורום טרם הגשת הבקשה): אין

לוחץ, מכפיל ומעביר לאדם הבא אם אתה לוחץ על הכפתור אתה מקבל את אשת החלומות שלך אבל היא לא מסכימה לך לשחק במחשב

תוסף סופר מומלץ תודה על הפרסום

טוב, חייבים לדבר על האנטר x האנטר (Hunter x Hunter). אני אסכם לכם את זה במשפט אחד לפני שנכנסים לפרטים: זו פשוט ה-סדרה. כל מי שחושב שאנימה זה רק "ילדים שצורחים ומקבלים כוחות מיוחדים בגלל כוח החברות", צריך לראות את הדבר הזה כדי להבין כמה הוא טועה. על מה זה בתכלס?בהתחלה זה נראה תמים רצח. גון, ילד בן 12 שגדל באי מבודד, יוצא למסע כדי להפוך ל"האנטר" (מין תואר יוקרתי לסיור, ציד וחקירה) בעקבות אבא שלו שנעלם. בדרך הוא פוגש את קילואה (ילד ממשפחה של מתנקשים שהופך מהר מאוד לדמות הכי מגניבה בסדרה), קוראפיקה וראוריו. על הניעור הראשון זה נראה כמו עוד שונן חמוד וצבעוני. אבל אל תתבלבלו. הסדרה הזאת לוקחת אתכם למקומות הכי אפלים, פסיכולוגיים ומורכבים שיש. מה הופך אותה למאסטרפיס?מערכת הכוחות (Nen): אין דברים כאלה. זו מערכת הכוחות הכי חכמה, מתוחכמת ובנויה היטב שראיתי באיזשהו שואו. אין פה "קיבלתי כוח מטורף כי נזכרתי בחברים שלי". יש פה חוקים, מחירים, מגבלות ואסטרטגיה. קרב ב-HxH מרגיש כמו משחק שחמט במהירות האור. האנטגוניסטים (הנבלים): היסוקה הוא אחד הנבלים/אנטי-גיבורים הכי פסיכיים ומרתקים שנוצרו. ובכלל, הלהקת הטיטאנים (Phantom Troupe) או הנבלים בארקים המאוחרים יותר, הם לא "רעים כי בא להם להרוס את העולם". יש להם מניעים, פילוסופיה, ולפעמים אתה מוצא את עצמך מבין אותם או אפילו כואב את הטירוף שלהם. ארק נמלי הכימרה (Chimera Ant Arc): וואו. מי שראה יודע. זה לא פחות מאמנות. הדרך שבה הכותב (טוגאשי) משחק עם המושג "מי המפלצת האמיתית, היצורים או בני האדם?" היא פשוט גאונית. מה קצת מציק?הפסקות/האטות בקצב: הראפייטור/קריין בארק של הנמלים לפעמים מסביר כל שבריר שנייה ברמה מעט חופרת (אבל עדיין, התשלום בסוף שווה כל רגע). התחושה של "רוצים עוד": כשמגיעים לסוף הסדרה (גרסת 2011), זה כואב בלב לדעת מה קורה במנגה וכמה הפסקות יש שם בגלל מצבו הבריאותי של הכותב. בשורה התחתונהזה לא עוד שונן. זו כתיבה ברמה הכי גבוהה שיש, עם דמויות שיושבות לכם בראש עוד הרבה אחרי שסיימתם לראות. אם עוד לא ראיתם, אתם ליטרלי מונעים מעצמכם את אחת היצירות הכי טובות שנכתבו. ציון שלי: 10/10 עגול.

מה הסיפור בתכלס?למי שלא מכיר, זה עוקב אחרי גילדה של קוסמים (פיירי טייל) שבה כל אחד יותר מטורף, פסיכופט והרסני מהשני. נאצו (הילד דרקון שאוכל אש), גראי (מהביל שמתפשט בלי לשים לב), לוסי, ארזה... בקיצור, חבורה שלמה של דמויות שרק מחפשות לעשות בלגן, לפרק ערים ולהגיד שזה בשם ה"חברות". מה חזק שם?הפסקול (OST): אמאלה ואבאלה. המוזיקה בסדרה הזאת היא 11 מתוך 10. ברגע שהכינורות והחמת חלילים מתחילים לנגן ברקע באמצע קרב, אין, האדרנלין עולה ל-200. זה לבד שווה את הצפייה. האווירה והוויב: יש בסדרה הזאת משהו סופר כיפי, חם וקליל. אתה פשוט מרגיש חלק מהגילדה. ההומור שם לפעמים מטופש ברמות, אבל מצאתי את עצמי צוחק בקול רם לא מעט פעמים. קרבות ורגעים מרגשים: כשפיירי טייל נכנסים למצב רציני, יש שם סצינות שגורמות לך לצמרמורת. הקרבות של ארזה או הרגעים שכולם עומדים ביחד, זה פשוט עובד. מה קצת חופר?כוח החברות (Talk no Jutsu / Power of Friendship): בואו, חייבים לדבר על זה. לפעמים זה מוגזם. אויב שיכול להשמיד יבשת מקבל אגרוף מנאצו כי "פגעת בחברים שלי" וזהו, הקרב נגמר. בחלק מהארקים זה מרגיש קצת עצלני מבחינת כתיבה. פלאנרביס (Fan Service): יש שם שלבים שזה כבר קצת מוגזם ונדחף לכל חור, גם באמצע קרבות רציניים. בשורה התחתונהזה לא איזה מאסטרפיס עמוק ומתוסבך כמו "האנטר" או "אטאק און טייטן", ואין פה מדע מדויק. זה שונן קלאסי, כיפי, קליל ומלא בלב. אם בא לכם סדרה לנקות איתה את הראש, להיכנס לאווירה טובה ולהתרגש מקרבות מטורפים עם מוזיקה פסיכית, רוצו לראות. ציון שלי: 8/10 (בעיקר בזכות המוזיקה, ארזה והנוסטלגיה).

לא הכרתי, אין כמו אוואטר

נראה מעולה תודה על הפרסום

תודה על הפרסום

7

7

9

6

10

האם התקדמתם מנוביק? יש פה אגדות חיות? תשתפו את הדרגה שלהם

מכירים את הסרטים האלה שאתם יוצאים מהם לקולנוע, עומדים בחניה של הקניון, מסתכלים למעלה על השמיים ופשוט מנסים להבין מה לעזאזל קרה לכם במוח עכשיו? אז "אינטרסטלר". חזרתי אליו שוב לא מזמן (כי תכלס, קשה לראות אותו רק פעם אחת), וזה פשוט מטורף איך כריסטופר נולאן הצליח לקחת נושא כל כך מתוסבך כמו פיזיקה תאורטית, חורי תולעת וחורי שחור, ולהפוך אותו לאחד הסרטים הכי מרגשים ומטלטלים שיש. מתיו מקונוהיי נותן פה את תפקיד חייו, בפער. הוא לא רק אסטרונאוט שנשלח למשימה בלתי אפשרית בחלל, הוא קודם כל אבא. והשילוב הזה, בין הגודל המטורף של היקום והמדע לבין האבל והגעגוע של אבא לילדים שלו שנשארו מאחור... בחייאת, יש שם סצינות שגם הלב הכי קשוח פשוט נשבר בהן. והסאונד. אלוהים אדירים, המוזיקה של הנס צימר בסרט הזה היא לא רק רקע, היא ממש דמות נוספת. העוגב המטורף הזה שמשתולל ברגעים הכי מתוחים פשוט גורם לכל הכיסא לרעוד ולדופק לעלות ל-200. נכון, הוא ארוך. נכון, בחצי השעה האחרונה נולאן הולך קצת על הקצה מבחינת הפילוסופיה וההגיון של העלילה (ויש כאלה שיגידו שהוא אפילו קצת חפר), אבל ברמת החוויה? זה מאסטרפיס. אם איכשהו פחדתם מהאורך או לא הגעתם לזה עד היום, תעשו לעצמכם טובה, תכבו את האור בבית, תשימו אוזניות טובות ותנו לזה לשאוב אתכם.

וואו. פשוט וואו. כרגע יצאתי מ"פרויקט הייל מרי" ורק רציתי לכתוב פה מהר לפני שהאדרנלין יורד: לכו לראות את זה. ברצינות, תסגרו כרטיסים למסך הכי גדול שאתם מוצאים, רצוי עם מערכת סאונד שטוחטת את האוזניים. אני מודה שהגעתי מודאג. קראתי את הספר ואהבתי אותו בקטע מוגזם, והיה לי פחד מוות שבהוליווד ייקחו את כל הקסם הזה וימכרו אותו כעוד סרט פיצוצים בחלל בלי נשמה. אבל יואו, איזה כיף לטעות. מה שחזק בסרט הזה, מעבר לזה שהוא נראה מטורף לגמרי, זה האופי שלו. ראיין גוסלינג עושה פה עבודה מופלאה. הוא לא משחק איזה גיבור על קשוח שמציל את העולם בלי להניד עפעף. הוא משחק בנאדם נורמלי לחלוטין שמצא את עצמו בסיטואציה הכי הזויה שבן אדם יכול להגיע אליה, והתגובות שלו פשוט קורעות מצחוק ומדויקות ברמות. אתה יושב באולם, נלחץ איתו, צוחק איתו, ובעיקר מרגיש שאם אתה היית שם, כנראה היית מגיב בדיוק אותו דבר. החצי השני של הסרט מביא איתו איזה אלמנט (בלי לגלות כלום!) שפשוט מעיף את העלילה למעלה. הלב של הסרט נמצא שם, והכימיה, הקצב והרגעים הקטנים של ההומור בתוך כל הטירוף הזה, זה מה שעושה את ההבדל בין עוד סרט מד"ב נחמד לסרט שאתה יוצא ממנו עם חיוך מאוזן לאוזן. יש כמה דקות באמצע שתרגישו שהקצב קצת נרגע כדי לנשום, אבל זה באמת בקטנה. בשורה התחתונה: סרט חכם, מצחיק, מותח, ובעיקר עושה המון טוב על הלב. מרגיש כמו תזכורת למה אנחנו בכלל אוהבים ללכת לקולנוע. רוצו לראות!

פרט מידע מענין תודה על הפרסום

נראה טוב תודה על הפרסום

סרט טוב ראיתי את זה

נראה טוב תודה על הפרסום

ישן אבל נחמד, תודה על הפרסום

תודה על הפרסום

נראה מעולה תודה על הפרסום

נראה קצת ילדותי לא? תודה על הפרסום