Roni

📦 אתגר פורום: נחש את הקופסא מMuClassic!📦 הסבר האתגר חושבים שאתם מכירים את עולם הקופסאות של מערכת השרת ? זכיתם או השגתם חלק מהם כבר ? עכשיו הזמן לנחש!. הראשון שמנחש נכון את הקופסא מתוך הרשימה - מנצח! חוקי האתגר 1. אין לערוך תגובות. 2. יש לבחור שם מתוך מאגר הקופסאות המוצג בלבד. 3. הראשון שעונה נכון - זוכה. יצאנו לדרך מאגר הבחירות האפשריות: Weapons Box . Rings Box , Pendants Box Elf Box , Kundun Box , SM Box , BK Box MG Box , DL Box , High Set Box יש להגיב מחדש באישור מנהל בלבד הפרס: 🎁 25 נקודות בפורום! 🎁 צאו לדרך בהצלחה לכולם!

58

עומק ידיעותיו של גוטפריד וילהלם לייבניץ בתחומים כמתמטיקה ופיזיקה הוביל אותו לחשוף עקרונות מדעיים שחלקם יבואו לידי ביטוי רק כ-300 שנה מאוחר יותר, ביניהם המהפכה הדיגיטלית. עומק הבנתו הפילוסופית לא נפל מכך ולמעשה, מדע ורוח היו כה שזורים זה בזה עבורו, שהוא ניסה להסביר את האחד באמצעות השני.גוטפריד וילהלם לייבניץ | 2 דצמבר, 2024 לייבניץ היה מה שמכונה איש אשכולות. לא כמחמאה ריקה, אלא במובן הדה וינצ'יני: הוא חלש על כך כך הרבה תחומי ידע, שכנראה בשלב מסוים החל לראות את החיבורים בין כולם, את המציאות ממעוף הציפור. בחיבורו תיאודיציאה משנת 1710, שכעת יצא לאור בתרגום ראשון לעברית (תאודיציאה: מסות על טובו של האל, על חירות האדם ועל מקור הרע בהוצאת מאגנס תרגם וכתב מבוא: אלחנן יקירה), לייבניץ לקח על עצמו מיזם גרנדיוזי ברוח זו: הסברת אלוהים על דרך הלוגיקה. המובאה הבאה מציגה משל שכתב בניסיון להסביר מדוע המציאות הממשית שלנו היא הטובה ביותר האפשרית, על אף החלקים השליליים שבה. המשל מספר על תיאודורוס, שתהה מדוע יופיטר מלך האלים מאפשר לאנשים להיות רשעים אם הוא כל יכול. הלה שולח אותו לבתו כדי שתראה לו את כל העולמות האפשריים ובדרך זו ייווכח כי הנוכחי הוא הטוב מכולם. לייבניץ האמין כי בסופו של דבר, כל דבר, טוב או רע, נועד לשרת מטרה אחרת, שלעיתים סמויה מעינינו. לשיטתו כל האירועים מתנקזים בקצה אל הטוב האולטימטיבי. יש שפסלו את תפיסתו האופטימית כנאיבית. אבל כשמסתכלים דווקא על תגליותיו המתמטיות והזמן שלקח להן להבשיל לכדי מהפכות, כמו זו הדיגיטלית, מעט ענווה מסתננת למחשבה: מעין אמונה מבוססת רציונל כי ייתכן שהמציאות האידיאלית היא זו שמונחת לרגלינו, גם אם כרגע אנו לא חווים אותה ככזו. * המעשייה של תיאודורוססקסטוס, כיוון שעזב את אפולו בדלפי, הלך לחפש את יופיטר בדודונה. הוא מקריב לו קורבנות, ולאחר מכן הוא שוטח לפניו את טענותיו. מדוע גזרת, הו אל גדול, שאהיה רשע, שאהיה אומלל? שנה את גורלי והטה את ליבי, והודה בטעותך. יופיטר משיב לו: אם אתה מוכן לוותר על רומא, הפארקות תייעדנה לך גורל אחר, תיעשה חכם, תהיה מאושר. סקסטוס: מדוע צריך אני לוותר על הסיכוי לזכות בכתר? כלום לא אוכל להיות מלך טוב? יופיטר: לא, סקסטוס, מיטיב אני לדעת מה נחוץ לך. אם תלך לרומא, תאבד. סקסטוס, שאיננו מסוגל להסכין עם קורבן כה גדול, עוזב את ההיכל ומשלים עם גורלו. תיאודורוס, מקריב הקורבנות הגדול, שנכח בשיחתו של האל עם סקסטוס, פונה אל יופיטר במילים אלה: חוכמתך נערצה, הו אדון האלים הגדול. לימדת איש זה מה פשעו. מן הדין שמעתה ואילך יאשים באומללותו את רצונו הרע, אין לו עוד פתחון פה. אבל אוהביך הנאמנים נדהמים. מקווים היו להעריץ את טובך כפי שהם מעריצים את גדולתך. היה לאל ידך לתת לו רצון אחר. יופיטר: לך אל בתי פאלאס. היא תורה אותך את מה שעליי לעשות. תיאודורוס נסע לאתונה. הוא נצטווה ללון במקדשה של האלה. בחלומו נקלע לארץ לא מוכרת. היה שם ארמון יפה מכול יפה ועצום בגודלו. האלה פאלאס הופיעה בשער, קורנת סביבה רוממות, מסנוורת, "Qualisque videri / caelicolis et quanta solet". היא נגעה בפניו של תיאודורוס בענף עץ זית שאחזה בידה. והנה הוא מסוגל לשאת את זיווה האלוהי של בת יופיטר ואת כל מה שתראנו. יופיטר, אוהבך, היא אומרת לו, דיבר בשבחך בפניי למען אלמדך דעת. עיניך רואות את ארמון הגורלות שאני מופקדת עליו. מצויים בו מראותיהם לא רק של מה שמתרחש, אלא גם של כל מה שאפשרי. יופיטר סקר את כל האפשרויות טרם ראשיתו של העולם הקיים, סידר אותן לכדי עולמות, ובחר בטוב שבכולם. הוא בא לעתים לבקר במקומות אלה כדי ליהנות מהתבוננות מחודשת בדברים וכדי לבחור מחדש את בחירתו, שאין הוא יכול שלא לקבלה. אני, ברשותי רק הדיבור, ואנו נחזה בעולם שלם שאבי היה יכול ליצור, ושבו ניתן יהיה להתבונן בכל מה שניתן לבקש. באופן זה נוכל לדעת את שיתרחש, ואם תתקיים אפשרות זו או אחרת. ואם התנאים לא יהיו קבועים די צורכם, יהיו עולמות שונים כאלה ככל שנאבה, עולמות שישיבו על אותה שאלה באופנים שונים, רבים ככל שמתאפשר. כמו כל היוונים המעולים, למדת גאומטריה עוד בצעירותך. יודע אתה, אם כן, שכאשר תכונותיה של נקודה שמחפשים אינן מגדירות אותה די הצורך, מקבלים אינסוף של נקודות, הנמצאות כולן במה שהגאומטריקנים מכנים מקום, ולמצער מקום זה, שהוא לעתים קרובות קו, מוגדר הוא. באופן דומה אתה יכול לשוות במחשבתך סדרה של עולמות שיכילו כולם ורק הם לבדם את המקרה שבו מדובר, תוך שתשתנינה נסיבות המקרה ותוצאותיו. אך אם תניח מקרה שאיננו נבדל מן העולם הממשי אלא בדבר אחד מוגדר ובתוצאות הנמשכות ממנו, תקבל עולם מוגדר אחד; עולמות אלה הינם כולם כאן, כלומר בתור אידאות. אראה לך היכן נמצאים, לא בדיוק אותו סקסטוס שראית, דבר זה איננו מן האפשר, שכן הוא נושא עמו תמיד את מה שיהיה, אלא סקסטוס קרובים לו, שיהיה בהם כל שאתה יודע כבר על סקסטוס האמיתי, אך לא את מה שכבר נמצא בו בלי שנבחין בו, וגם לא, לפיכך, כל מה שיארע לו בהמשך. תמצא גם עולם שבו סקסטוס מאושר בצדיקותו ומרומם, ואחר שבו סקסטוס מסתפק במצב בינוני, וסקסטוס מכל המינים ובאינסוף אופנים. "המחאה של יופיטר, ונוס ומרקורי". האל המיתולוגי כמשל לשלמות שהאדם לא מסוגל לתפוס. באדיבות: The New York Public Library on Unsplash עם הדברים האלה הוליכה האלה את תיאודורוס אל אחד האולמות; כשהיה שם, לא היה זה עוד אולם, היה זה עולם. Solemquesuum, sua sidera norat [מכירים שמש משלהם וכוכבים משלהם, על פי ורגיליוס, אינאיס, 6.641]. לפקודתה של פאלאס הופיעה לעין דודונה ובה ארמונו של יופיטר, וסקסטוס היוצא ממנו. שמעוהו אומר שיציית לאל. והנה הוא בא אל עיר שים משני עבריה, דומה לקורינתוס. הוא רוכש שם גן קטן; מעבד אותו ומוצא בו אוצר. הוא הופך אדם עשיר, אהוב, מוערך. הוא מת בשיבה טובה, יקיר העיר כולה. תיאודורוס חוזה במהלכם השלם של חייו, כאילו היה מחזה תאטרון. הייתה באולם הזה כמות גדולה של כתבים. תיאודורוס לא יכול היה שלא לשאול בדבר טיבו של דבר זה. אלה הם תולדות עולם זה שבו אנו מבקרים עתה, מסבירה לו האלה. זהו ספר קורותיו. ראית מספר על מצחו של סקסטוס, חפש בספר את המקום שהוא מציין. תיאודורוס מחפש שם, והוא מוצא את סיפורו של סקסטוס בפירוט רב יותר מזה המקוצר שראה קודם לכן. הנח אצבעך על השורה שתמצא לנכון, אומרת לו פאלאס, ותחזה לכל פרטיו ודקדוקיו במה שהשורה מציינת רק באופן כללי. הוא מציית, ולפניו מופיעים כל פרטיו של חלק אחד מחייו של הסקסטוס ההוא. הם עוברים לאולם אחר, והנה לפניהם עולם אחר, ספר אחר, סקסטוס אחר, אשר, ביוצאו מן הארמון, גומר אומר לציית ליופיטר, אך הולך לתראקיה. הוא נושא שם לאישה את בת המלך, שלא היו לו ילדים מלבדה, ויורש את כיסאו. הוא נערץ על נתיניו. הם מתקדמים אל אולמות אחרים, וחוזים תמיד במראות חדשים. האולמות היו מסודרים כפירמידה. הם הפכו יפים יותר ככל שהעפילו אל הקודקוד, והם הציגו עולמות יפים יותר ויותר. לבסוף הגיעו לעליון שהשלים את הפירמידה והיה היפה מכולם; שכן הייתה לפירמידה ראשית, אך לא ניתן היה לראות לה סוף; היה לה קודקוד, אך לא היה לה בסיס. היא הלכה והתרחבה לאינסוף. כך הוא, כפי שהסבירה האלה, מפני שבין אינסוף של עולמות אפשריים מצוי הטוב שבכולם, שאם לא כן לא היה האל נקבע לברוא עולם כלשהו. אך אין בנמצא אף לא עולם אחד שאין מתחתיו עולמות מושלמים פחות. זה הטעם לכך שהפירמידה יורדת לאינסוף. תיאודורוס נכנס לאולם עליון זה, הוא נזקק לסיועה של האלה. טיפה אחת של משקה אלים שהונחה על לשונו השיבה אותו לעשתונותיו. הוא לא חש שמחה. אנו נמצאים בעולם הממשי האמיתי, אמרה האלה, ואתה נמצא בו במעיין האושר. זה הדבר שיופיטר מייעד לך, אם תמשיך לעבדו באמונה. הנה לפניך סקסטוס כפי שהוא וכפי שיהיה באמת. הוא עוזב את הארמון בכעס גדול, והוא בז לעצתם של האלים. אתה חוזה בו מגיע לרומא, זורע תוהו בכול, מחלל את אשת רעהו. והנה הוא מגורש עם אביו, מוכה, אומלל. אם היה יופיטר נוטל כאן סקסטוס מבורך מקורינתוס, או את מלך תראקיה, לא היה זה שוב אותו עולם. אך הוא לא יכול היה שלא לבחור בעולם זה, ששלמותו עולה על שלמותם של כל האחרים, שהוא קודקודה של הפירמידה. אחרת, היה יופיטר מוותר על חוכמתו, הוא היה מגרש אותי, שבתו אני, מנחלתו. רואה אתה שאבי לא עשה את סקסטוס רשע כל עיקר. כזה היה מנצח נצחים, והוא היה כזה באופן חופשי. הוא רק העניק לו קיום, שחוכמתו לא יכלה לסרב להעניק לעולם שבו הוא נכלל. הוא העתיקו ממחוז הדברים האפשריים אל זה של הישים הממשיים. פשעו של סקסטוס משרת דברים גדולים. תיוולד ממנו אימפריה גדולה רבת עוללות. אך אין הוא אלא דבר של מה בכך ביחס לערכו השלם של עולם זה, שאת יופיו תעריץ כאשר תעבור בדרך מוצלחת מן המצב של בן תמותה למצב מאושר יותר, משעה שתוכשר בידי האלים להכירו. ברגע זה התעורר תיאודורוס, הוא הודה לאלה, הוא הכיר בצדקתו של יופיטר, וחדור בכל מה שראה ושמע, המשיך לשרת כמקריב הקורבנות הגדול בכל הלהט של משרת אמיתי לאלוהיו, עם כל השמחה שבן תמותה מסוגל לה. תמונת כותרת: spatuletail / shutterstoc

במשך שנתיים סירבתי להאשים את הגיל. הנה מה שקרה לזיכרון שלי.ועד סוף הסיפור הזה, אתם הולכים לכעוס. כי שלושה דברים קורים ממש עכשיו: אחת, הבקרים המעורפלים והשמות שנעלמים לכם קורים יותר ויותר, בשקט, ואתם יודעים את זה שתיים, כולם סביבכם דוחפים כמוסות, אפליקציות לאימון המוח ו"זה פשוט הגיל" במקום לטפל בשורש הבעיה ושלוש, יש תעשיית תוספי זיכרון של מיליארדים, שמרוויחה מכל יום שאתם נשארים מעורפלים וחוזרים לקנות עוד בקבוק אז תנו לי לספר לכם מה קרה לאמא שלי. כי הסיפור שלה יפקח לכם את העיניים עד כמה כל זה דפוק באמת. במשך שנים, ואני מתכוונת ליותר מעשור ברצף, אמא שלי הייתה תקועה בתסריט של "זה פשוט הגיל". זה התחיל בפספוסים קטנים. שמות, מפתחות, המילה שעל קצה הלשון. הרופא שלה אמר שזה "נורמלי לגמרי בגילה". אמר לה "להישאר פעילה מחשבתית", וזהו. תוך שנה, הפספוסים כבר לא היו קטנים. לא שהיא דמיינה את זה. אני מדברת על לשאול את אותה שאלה פעמיים בערב אחד. אחר כך פעמיים בשעה. ואחר כך לשכוח שהיא בכלל שאלה. ככה היא נהייתה תלויה בפתקים. פתקים על המקרר, על המראה, על הדלת. היא תכננה את כל החיים שלה סביב זה שלא יתפסו אותה שוכחת. הביטחון שלה? נעלם לגמרי. היא הייתה עוברת בראש על שיחות לפני ביקורים משפחתיים, מבועתת שתיתקע על שם של נכד. אישה שניהלה את כל היומן של המשפחה מהזיכרון. עכשיו היא בדקה פעמיים אם היא אכלה צהריים. הערפל נהיה כל כך סמיך, שהיא הפסיקה לספר את הסיפורים שלה. אלה שהיא סיפרה ארבעים שנה. היו בקרים שהיא עמדה במטבח בלי לדעת למה נכנסה. אחר צהריים אחד אבא שלי מצא אותה מחזיקה את הטלפון, עם דמעות על הפנים. היא לא הצליחה להיזכר למי היא עמדה להתקשר. ואתם יודעים מה הרופאים אמרו כשסיפרנו להם שזה מחמיר? "זה נורמלי בגילה. תדאגו שהיא תישאר פעילה מחשבתית." "אפשר לנסות תוסף לזיכרון. גינקו, אולי שמן דגים." "תחזרו בעוד חצי שנה ונראה איפה זה עומד." אז היא התחילה את קרוסלת התוספים. בשבועות הראשונים היא תמיד הרגישה קצת יותר טוב. נהדר, נכון? טעות. כל בקבוק חדש הגיע עם אותה תקווה ואותו סוף. שבוע טוב, אולי שבועיים, אי אפשר היה לדעת מראש. ואז הערפל חזר בדיוק כמו קודם, ומה שנשאר זה עוד צנצנת ריקה בארון. ומשנה לשנה, השכחה רק החמירה. לא השתפרה. החמירה. היא ישנה 10 שעות בלילה ועדיין התעוררה מעורפלת. כבר לא הצליחה לעקוב אחרי הסדרות שלה. איבדה עניין בדברים שהיא אהבה. פשוט... קיימת. עוברת את היום. אבא שלי אמר שזה כמו לראות את האישה שהוא התחתן איתה נעלמת לאט לאט. והנה החלק שעשה לי בחילה, שנים אחר כך, כשהבנתי את זה. הם החזיקו אותה על הכמוסות וחוברות התשבצים האלה במשך שנים. שנים של בקבוקים ריקים. שנים של לראות אותה מצטמצמת. שנים של תורים שבהם הציעו עוד תוסף או עוד חוברת תשבצים. אבל אף פעם, אפילו לא פעם אחת, אף אחד לא אמר "רגע, אולי כדאי לבדוק מה גורם להצטברות מלכתחילה, במקום רק לנהל אותה לנצח." עד שבסוף שמענו את המילים שפחדנו מהן: "אולי הגיע הזמן שהיא תפסיק לגור לבד." היא זרמה עם זה. עברה לגור אצלנו באותו אביב. המעבר היה "לטובתה". ככה כולם אמרו לנו. "לטובתה" זה אומר לראות אותה מוסרת את המפתחות, את המטבח, את היומן. זה אומר שהעולם שלה הצטמצם לקומה אחת בבית שלנו. זה אומר שהפסיקו לשאול אותה מה דעתה, כי כולם החליטו בשקט שהיא כבר לא נחשבת. ואז גם הימים הטובים נהיו נדירים. כולם התייחסו לזה כאילו זה פשוט הפרק הבא, הטבעי. היא אף פעם לא התלוננה. אבל עד אז כל כך הרבה כבר חמק ממנה. את השנים האחרונות שלה היא העבירה מחייכת בשיחות שהיא איבדה בהן את החוט, מחזיקה לי את היד קצת יותר חזק מפעם. עכשיו, קפיצה מהירה ללפני שנתיים. אני בת 54. אני מציגה קולגה של בעלי בארוחת ערב. אישה שפגשתי עשרות פעמים. והשם שלה פשוט... נעלם. צחקתי את זה, חשבתי שאני סתם עייפה. זה יחזור אליי עוד דקה, מקסימום מחר בבוקר, נכון? תוך חודש, זה קורה כל שבוע. הערפל בבקרים, החיפוש אחרי מילים באמצע משפט, הקטע הזה שנכנסים לחדר ולא זוכרים למה. בסוף קבעתי תור. הבדיקות חזרו "תקינות". מה שאמור היה להרגיש כמו חדשות טובות. הרופא מסתכל על התוצאות. מחייך. מתופף עם העט על השולחן. ואז הוא אומר את המילים ששמעתי את הרופאים של אמא שלי אומרים במשך חמש עשרה שנה: "זה נורמלי לגמרי בגילך. תישארי פעילה מחשבתית, תשימי לב ללחץ. אם זה יחמיר משמעותית, נבדוק את זה בהמשך הדרך." שאלתי אותו אם יש עוד משהו שאפשר לבדוק. משהו חוץ מתשבצים, וחוץ מלחכות שזה יהיה מספיק גרוע כדי "לבדוק את זה". הוא נתן לי מבט כזה. כאילו שאלתי משהו שאין לו זמן בשבילו. "תעשי תשבצים. אולי קחי אומגה 3. נראה איפה זה עומד בעוד שנה." זהו. זו הייתה כל התוכנית שלו. חמש עשרה שנה ראיתי את החיים של אמא שלי מתפרקים בדיוק בגלל התסריט הזה, והעצה שלו הייתה תעשי תשבצים. ישבתי בחניון עשרים דקות אחרי התור הזה. סתם יושבת, בוהה בהגה. כי בדיוק אז זה היכה בי: הוא לא הולך לעזור לי למצוא תשובה. הוא הולך "לעקוב" אחריי במורד בדיוק אותה דרך שאמא שלי ירדה בה. זו הייתה התוכנית. זו הייתה כל התוכנית. ושם, באותו חניון, קיבלתי החלטה. אני לא מקבלת את "זה פשוט הגיל". אני לא הולכת בדרך של אמא שלי. חייבת להיות דרך אחרת. אז קודם כל עשיתי מה שאמרו לי לעשות, נכון? תשבצים כל בוקר. אפליקציה לאימון המוח, שלוש פעמים בשבוע. הורדתי סוכר. התחלתי לקחת גינקו ואומגה 3, כמו שכולם ממליצים. אחרי שלושה חודשים עצרתי לעשות חשבון. ערפל הבוקר? סמיך כמו תמיד. השמות שנתקעים? דווקא קרה יותר. בעלי הציע ש"אנסה לא להילחץ מזה". "אולי את חושבת על זה יותר מדי. אמא שלי עברה את אותו הדבר בגילך." והרגשתי זעם מצטבר לי בחזה. כי עשיתי הכול. כל מה שאומרים לעשות. כל תשבץ, כל כמוסה, כל עצה סטנדרטית. וזה לא הספיק. ועכשיו התשובה היחידה שיש למישהו זה בדיוק אותו תסריט של "לחכות ולהצטמק" שבלע את השנים הטובות האחרונות של אמא שלי? בעלי חשב שאני לא הגיונית. הוא אמר שאני מפחידה אותו עם האובססיה הזאת. הוא אמר שחבר שלו מהעבודה שוכח שמות "כל הזמן" והוא "בסדר גמור". הוא אמר שאני "הופכת לאחת מהאנשים האלה" שרודפים אחרי תיאוריות מהאינטרנט במקום להקשיב לרופא. זה כאב. כי הוא היה שם לאורך כל הדרך. הוא ראה את אמא שלי דועכת במשך שנים, ממש לצדי. אבל פתאום, כשהגיע התור שלי, אני אמורה פשוט לעשות תשבצים ולשתוק? קל לו להגיד. הוא לא זה ששוכב ער ב-2 בלילה, מריץ בראש כל פספוס, ושואל את עצמו אם הוא יבלה את השנים הטובות האחרונות שלו מחייך בשיחות שהוא איבד. כמו אמא שלי. בשלב הזה אני רותחת. על הרופא שלי. על בעלי. על הכול. והתחלתי לשאול שאלות שאף אחד לא רוצה שתשאלו: למה כולם כל כך ממהרים למשוך בכתפיים ולהמליץ על תוסף, אבל אף אחד אף פעם לא אומר מה שורש ההצטברות? למה מתייחסים לזיכרון מעורפל שהולך ונשמט כמו משהו שמנהלים בנימוס, במקום משהו שאפשר באמת לטפל בו? ולמה אף אחד אף פעם לא מדבר על מה שבאמת קורה בתוך הראש שלכם בלילה? למה הפסולת בכלל נערמת שם מלכתחילה? אמרתי לבעלי שאני רוצה עוד שלושה חודשים לפני שאני נותנת למישהו לתייק אותי תחת "פשוט הגיל". הוא לא היה מאושר. נתן לי נאום שלם על "לא להיכנס למחילות ארנב באינטרנט". אבל עמדתי על שלי. עוד שלושה חודשים. אז פתחתי את המחשב והתחלתי לחפור. כי היה ברור שאף אחד אחר לא הולך לפתור את זה בשבילי. לא הרופא שלי עם ה"תעשי תשבצים" שלו. לא בעלי, שחשב שכדאי שאפסיק לעשות גלים. ואני מתכוונת לחפירה עמוקה. ממש עמוקה. התחלתי לחקור הכול על זיכרון. מה באמת גורם לערפל. למה יש אנשים שנשארים חדים כתער גם בשנות השמונים שלהם, ואחרים לא. מה באמת קורה במוח, ברמת התא. וכל אתר מיינסטרים נתן לי את אותן תשובות: "תעשו תשבצים. תאכלו דגים. תנהלו את הלחץ. תישנו יותר. ואם זה מחמיר, לכו לרופא." אבל אז נתקלתי במחקר של קבוצת חוקרי מוח, שחקרו משהו אחר לגמרי: איך המוח מנקה את עצמו בלילה. והם תיארו משהו שממש אף פעם לא שמעתי אף אחד מדבר עליו בהקשר של זיכרון. מחזור הניקוי הלילי של המוח. עכשיו, עצרו לשנייה. אתם יודעים מה מטורף? כולנו מכירים את משחקי המוח ואת כמוסות שמן הדגים. גינקו. אומגה 3. סודוקו. אבל אף אחד, ואני מתכוונת אף אחד, אף פעם לא הסביר לנו שהמוח מייצר פסולת מטבולית בכל שעה שאנחנו ערים, כולל חלבון דביק אחד, ושהוא שוטף את הפסולת הזאת החוצה בלילה, דרך כלי ניקוז צרים בבסיס הגולגולת. והנה הפואנטה. ברגע שמבינים שהשטיפה קורית כמעט כולה בשינה עמוקה, ושהניקוז יכול להילחץ ולהיסגר, מכנית, בגלל איך שהצוואר שוכב בלילה, מבינים למה שום תשבץ ושום כמוסה אף פעם לא נגעו בערפל: כי הפסולת מלכתחילה אף פעם לא נשטפה החוצה. הנה מה שמחזור הניקוי הלילי באמת עושה: בשינה עמוקה, הרווחים בין תאי המוח מתרחבים, ונוזל שוטף אותם ונושא את הפסולת של היום החוצה, דרך אותם כלי ניקוז בבסיס הגולגולת. וכשהשטיפה הזאת באמת עוברת? הבוקר מרגיש כמו מחשב אחרי אתחול. שמות צפים ברגע שמושיטים אליהם יד. היום מתחיל צלול, במקום מתחת למים. אבל כשהצוואר שוכב מקופל, והשער לחוץ וסגור כל הלילה? אז הכול נשאר סתום. הפסולת נשארת במקום. החלבון הדביק ממשיך להיערם, לילה אחרי לילה. אותה הצטברות שחוקרים קושרים לאובדן זיכרון. ושום כמות של תשבצים לא תשטוף ניקוז שנלחץ ונסגר מכנית. אז מה מקבלים: ערפל בוקר שצריך שני קפה כדי לפזר אותו ביקורים אצל הרופא שמרגישים כמו ספירה לאחור לשיחה שאתם פוחדים ממנה הגישוש הזה אחרי מילה שעל קצה הלשון, בכל שיחה שנייה לשכב ערים בלילה ולתהות אם תגמרו לדעוך כמו ההורים שלכם לראות את עצמכם כותבים עוד ועוד רשימות, רק כדי לעבור יום שלישי רגיל הפחד הכבד הזה בכל פעם שמילה הולכת לאיבוד באמצע משפט הפחד מהדרך שראיתם את המשפחה שלכם עצמה יורדת בה ההרגשה שאתם לכודים בין "זה פשוט הגיל" לבין פחד שאף אחד לא לוקח ברצינות והמדע פשוט הסתדר. הוא הסביר הכול: למה הגינקו לא עזר, למה אימון המוח לא הספיק, למה הראש שלי הרגיש כאילו הוא נלחם בי, לא משנה מה עשיתי. וזה הכעיס אותי. כי המידע הזה לא קשה למצוא. הוא פשוט לא בתסריט. לרופא שלי היו חמש עשרה שנים של לראות מטופלים כמו אמא שלי דועכים, והוא אף פעם לא שאל אפילו שאלה אחת על איך הצוואר שלהם שוכב בלילה. הוא פשוט המשיך לשלוף את "זה נורמלי". והנה החלק שגרם לדם שלי לרתוח: המחקר על מחזור הניקוי של המוח פתוח לציבור מאז 2012. זה לא מדע שוליים. אבל אם לא הולכים לחפור אחריו במיוחד, אף אחד לא מזכיר שהניקוז הוא מכני. ושמכניקה אפשר לתקן. למה? כי אין כסף בפתרון שקונים פעם אחת. אי אפשר למכור מילוי חודשי של כרית. אין כסף בניקוז שפשוט נשאר פתוח מעצמו, לילה אחרי לילה. יש כסף במנויים על כמוסות (120 עד 180 ש"ח בחודש, לתמיד), באפליקציות לאימון המוח (כ-450 ש"ח בשנה, לתמיד), ובנוסחאות זיכרון "פרימיום" שמגיעות כל חודש, בזמן שהבקרים שלכם אף פעם לא באמת נהיים צלולים יותר. רק "מנוהלים", עם מדף בקבוקים שרק גדל. רואים איך זה עובד? אז המשכתי לחפור. קראתי מחקרים ממעבדות שינה. מאמרים מדעיים. דיברתי עם אנשים בפורומים שנשבעו שהבקרים שלהם השתנו... וגיליתי שיש על זה מחקר אמיתי. עבודה קלינית אמיתית. חוקרים הראו שפינוי הפסולת של המוח רץ כמעט כולו בשינה עמוקה, ושתנוחת הראש והצוואר יכולה להשפיע פיזית על נתיבי הניקוז. המפתח הוא לשמור על הנתיבים האלה פתוחים כל הלילה, לא להוסיף עוד כמוסה מעל ניקוז חסום. אבל את זה אף פעם לא תשמעו בבדיקה של שבע דקות. אז התחלתי לחפש משהו שבאמת יחזיק לי את הצוואר בתנוחה הנכונה. כל הלילה, בכל תנוחת שינה. וכאן נתקעתי בקיר. רוב הכריות ה"ארגונומיות" הן זבל. קצף רך עם שם מפוצץ, שקורס עד 2 בלילה. בעצם הן מחנות את הראש בזווית קצת יפה יותר בשעה הראשונה, בזמן שהצוואר מבלה את שאר הלילה מקופל בדיוק כמו קודם. מנפחים אותן ומקווים, אבל שום דבר לא באמת מחזיק את הניקוז פתוח כשזה חשוב: בשעות של השינה העמוקה. יש כריות שנראות מרשימות בתמונות, אבל כשבודקים ממה הן עשויות, זה בעיקר מילוי רך עם מדבקת "ממורי פום". שום דבר ששומר על הצורה שלו לילה שלם. ניסיתי שלוש כריות "אורתופדיות" שונות מהאינטרנט. ישנתי עליהן באדיקות שישה שבועות. הבקרים שלי? עדיין מתחת למים. השמות שנתקעים? עדיין שם, כל יום מחדש. כבר עמדתי לוותר ופשוט לקבל את התסריט הארור הזה. אבל אז מצאתי שרשור בפורום, שבו מישהי תיארה איך היא קיבלה בחזרה את הבקרים שלה בעזרת כרית עם משהו שנקרא "יישור ניטרלי ב-4 אזורים". צורה שבאמת מחזיקה את נתיבי הניקוז של הצוואר פתוחים לאורך כל הלילה. למוצר קראו Derila Ergo. אז נכנסתי לאתר שלהם, מוכנה להתאכזב, כמו שהתאכזבתי מכל כרית אחרת שניסיתי. וכמעט נפלתי מהכיסא. היה להם מערך של ארבעה אזורים: ליבת קצף זיכרון צפופה שמחזיקה את התמיכה גם בשעות השינה העמוקה, עריסה שמשכיבה את הצוואר בקימור הטבעי שלו, כנפי תמיכה מוגבהות ששומרות שהראש לא יתגלגל החוצה מהקו, וקשת כתף ששומרת על עמוד שדרה ישר למי שישן על הצד. לא איזה מילוי רך עם מדבקה. מכניקה אמיתית. מתוכננת באמת להשאיר את הניקוז פתוח. בלי תרופות בכלל. בלי כמוסות, בלי מנוי, בלי שום דבר לזכור. רק צורה שעושה את העבודה שלה בזמן שאתם ישנים. אבל זה אפילו לא החלק ששכנע אותי. כשחפרתי בעיצוב? הם לא ניסו לעשות עוד כרית רכה, שנעימה שעה אחת ולא עושה כלום לשורש הבעיה. הם הבינו משהו פשוט: המוח שלכם צריך שמחזור הניקוי שלו ירוץ כל לילה, בלי יוצא מהכלל. אז הם התמקדו בלבנות צורה ששומרת על הנתיב פתוח, מהרגע שנשכבים ועד שהשעון המעורר מצלצל. והנה מה שבאמת תפס אותי: הם נותנים 60 לילות ניסיון עם החזר כספי. אם לא מרגישים הבדל תוך 60 לילות, פשוט פונים אליהם ומקבלים את הכסף בחזרה. בלי שאלות. עד כדי כך הם בטוחים במה שהם מוכרים. אז הזמנתי אחת. ואני לא אשקר, הייתי סקפטית ברמות. כבר נכוויתי כל כך הרבה פעמים. אבל אמרתי לעצמי: עוד ניסיון אחד, לפני שאצטרך לקבל את התסריט בכל מקרה. ועם 60 לילות ניסיון, מה כבר היה לי להפסיד? באותו שבוע החלפתי אליה את הכרית הישנה שלי. זו כל השגרה: פשוט ישנים. היא הרגישה קשיחה יותר ממה שהייתי רגילה. תומכת, אבל שונה. הערפל עדיין שם. התעוררתי לפני השעון המעורר. עדיין מעורפלת, אבל משהו הרגיש שונה. הקפה שוב היה תענוג, במקום צורך. ועברתי את כל עיתון הבוקר בלי לקרוא מחדש אפילו פסקה אחת. עכשיו אני שמה לב. המאפייה. השכנה. הרוקח החדש. שמות, צפים בזמן. פעם ראשונה מזה חודשים. בעלי שם לב שהפסקתי לשאול אותו דברים פעמיים. אני בעצמי אפילו לא קלטתי את זה, עד שהוא אמר לי. עשיתי את כל הקניות של השבוע בלי הרשימה. את כל הרשימה. בדקתי אותה אחר כך באוטו: לא פספסתי כלום. לא האמנתי למה שאני חווה. ארוחת ערב שלמה עם אורחים. סיפורים, שמות, פאנצ'ים. הכול, כל הערב. בלי לגשש אחרי מילים, בלי צחוקי כיסוי. אחרי שלושה חודשים אני חוזרת לרופא שלי. הוא שואל מה עם הזיכרון. אני אומרת: "רוב הימים? אני בקושי חושבת על זה." הוא מסתכל על הרישומים שלו. מסתכל עליי. מסתכל שוב על הרישומים. "מה שאת עושה, תמשיכי לעשות את זה." בלי "זה נורמלי בגילך". בלי ביטול. רק "תמשיכי לעשות את זה". בחודש שעבר חזרתי לאותו רופא. אני כבר שמונה עשר חודשים בפנים. הוא עבר על השאלות הרגילות, ראה אותי שולפת תאריכים ותרופות מהזיכרון, ובאמת עצר. הוריד את המשקפיים והניח אותם על השולחן. "אני חייב להיות כן איתך," הוא אמר. "כשסירבת להשאיר את זה ב'פשוט הגיל', לא חשבתי שתמצאי משהו. ואני לא אטען שום טענה רפואית, אבל את חדה יותר מרוב האנשים שיושבים על הכיסא הזה."

כלכליסט דיגיטל העגבניה הישראלית שמנצחת את משבר האקלים - בדרך למדפים ולבורסהזה נשמע קיצוני, אבל בעידן של גלי חום משתוללים, התרחיש של מחסור חריף בעגבניות הופך למציאות קרובה. כרגע, הזנים הקיימים בשוק פשוט מפסיקים לייצר פרי בחום גבוה. חברת BF Agritech הישראלית מציגה פריצת דרך גנטית שמאפשרת לעגבנייה להניב יבול מלא גם ב-45 מעלות. בהובלת מומחי טיפוח זרעים ויזמים שמאחוריהם אקזיטים, החברה מתכננת תחילת מכירות ב-2027 ונערכת לרישום למסחר בבורסה הקנדיתבשיתוף BF Agritech 09:44, 10.06.26 לחצו להאזנה Powered bywhtvr.ai האיום על הירק הפופולרי בעולם בעשורים האחרונים החקלאות העולמית ניצבת בפני אתגר חסר תקדים מול הטמפרטורות המטפסות. העגבנייה, הירק הפופולרי והנצרך ביותר בעולם, היא גם אחד הקורבנות הרגישים ביותר לשינויי האקלים. הנתונים מראים כי גלי חום קיצוניים עלולים להוביל לאובדן יבולים דרמטי, מה שמתרגם במהירות למחסור במדפים ולזינוק במחירי המזון. הבעיה נעוצה בביולוגיה של הצמח: רוב זני העגבניות הקיימים לא פוריים כאשר הטמפרטורה עולה מעל 35 מעלות בנקודה זו, הפרחים נושרים והצמח מפסיק לייצר פרי חדש, מה שמותיר את החקלאים עם שדות ריקים ואת שוק הזרעים, המגלגל מיליארדי דולרים בשנה - ללא פתרון אמיתי למשבר האקלים. העגבניה הישראלית שמנצחת את משבר האקלים (אילוסטרציה, נוצר באמצעות AI) הפתרון: שוברים את תקרת החום בתוך המציאות המאתגרת הזו, חברת BF Agritech הישראלית מציגה שינוי פרדיגמה. במקום לנסות "להגן" על הצמח מהחום, החברה פיתחה מנגנון גנטי פורץ דרך המאפשר לעגבנייה לשגשג בתוכו. הטכנולוגיה של החברה מאפשרת לצמח לייצר פרי גם בטמפרטורות קיצון של 45 מעלות צלזיוס ובנוסף בטמפרטורות נמוכות מ 10 מעלות. בניסויי שדה נרחבים, בוצעה השוואה ישירה בין תפוקת הזנים של BF Agritech לבין זני העגבניות המובילים המהווים כיום את הסטנדרט בשוק. תחת עומס חום כבד - הזנים המתחרים הציגו קרוב ל 0% של יצירת פרי ולעומתם הזנים של BF Agritech הראו עליונות מוחלטת עם 70%-100% הצלחה. התוצאה היא לא רק הישרדות של הצמח, אלא שמירה על יבול מלא, איכות מסחרית גבוהה וחיי מדף ארוכים. כעת, החברה מגייסת משקיעים לקראת הנפקה מתוכננת בבורסה הקנדית. ניתן למצוא פרטים על הזדמנות ההשקעה בקישור>>נפתח בכרטיסייה חדשה שוק זרעי העגבניות העולמי מוערך במיליארדי דולרים, אך בעידן של אי-יציבות אקלימית, הערך האמיתי נודד במהירות לכיוון של גנטיקה עמידה. הצפי הוא שעד סוף העשור הנוכחי, פלח הזרעים העמידים לחום יהפוך לחלק מרכזי ומשמעותי ביותר מתוך התעשייה העולמית, ככל שחברות הזרעים הגדולות והחקלאים יבינו ששימוש בזנים רגילים הוא פשוט סיכון גבוה מדי. המודל העסקי בענף הזרעים נחשב לאחד היציבים והרווחיים בעולם האגריטק. הוא מבוסס על קניין רוחני חזק ועל "רכישות חוזרות": חקלאים רוכשים זרעים חדשים בכל עונת גידול כדי להבטיח את איכות היבול. עבור BF Agritech, זה אומר מרווחי רווח יוצאי דופן שיכולים להיות גבוהים במיוחד, הנובעים מהפער שבין עלות הייצור של הזרע לבין הערך הכלכלי העצום שהוא מייצר עבור החקלאי בשטח. בנוסף למכירה ישירה של זרעים, החברה פועלת לממש מודל של רישוי (Licensing) ותמלוגים. מנגנון זה מאפשר לה להטמיע את הגנטיקה הייחודית שלה בתוך זנים של חברות זרעים בינלאומיות אחרות, ובכך לייצר זרמי הכנסה נוספים מבלי להזדקק למערכי הפצה ולוגיסטיקה מורכבים בכל מדינה ומדינה. חברת BF Agritech הישראלית מציגה פריצת דרך גנטית (אילוסטרציה, נוצר באמצעות AI) הפתרון של BF Agritech כבר בשל לקטיף אחד היתרונות הבולטים של BF Agritech הוא הבשלות המסחרית שלה. החברה לא נשענת על זן יחיד, אלא מחזיקה בבנק גנטי רחב של אלפי זנים, אשר מתוכם פותח פורטפוליו מתקדם של מספר זני מכלוא מוכנים לשווק. זנים אלו פרוסים על פני הקטגוריות המסחריות המובילות והנצרכות ביותר בעולם העגבניות, ומאפשרים לתת מענה מקיף לצרכים השונים של השוק הגלובלי. הזנים שפותחו לא רק נושאים את תכונת העמידות הייחודית לחום קיצוני, אלא נבחרו לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר של התעשייה גם בשגרה. הם מציגים עמידות גבוהה למחלות, רמת מתיקות וטעם מצוינים, וחיי מדף ארוכים המתאימים לשרשרת האספקה הקמעונאית. למעשה, מדובר בזנים שמסוגלים להתחרות בזני העילית הקיימים בשוק בכל הפרמטרים המסחריים, כאשר היכולת להניב פרי ב-45 מעלות מהווה את שובר השוויון הדרמטי שלהם. כדי לבסס חסמי כניסה גבוהים בשוק, החברה מייצרת מעטפת קניין רוחני דואלית. הזנים עצמם כבר נהנים מהגנה משפטית מקיפה באמצעות רישום זכויות מטפחים (PBR). זהו כלי ההגנה המקובל והחזק ביותר בענף. במקביל, החברה פועלת כעת להרחיב את מעטפת ההגנה לרמת התכונה כולה, ונמצאת בשלבי התחלת תהליכי רישום פטנט על המנגנון הגנטי הייחודי לעמידות בחום. מהלך זה נועד להפוך את היכולת הגנטית הזו לנכס סחיר בפני עצמו, גם מעבר לזנים הספציפיים שפותחו. נכון להיום, החברה יוצאת להדגמות מסחריות אצל חקלאים מובילים ומבחני זנים עם גורמי צד שלישי. המטרה היא לחדור לשווקי הליבה המרכזיים - בהם ישראל, ספרד ומקסיקו. אלו אזורים שכבר כיום סובלים בצורה קשה מגלי חום ומשוועים לפתרון. האנשים שמאחורי הזרעים: ניסיון מוכח באגריטק ושוק ההון BF Agritech מובלת על ידי שדרה ניהולית ומדעית בעלת רקורד בינלאומי מוכח בהבאת חדשנות חקלאית מהמעבדה אל השוק הגלובלי. איתמר לופו, מנכ"ל החברה, מנווט את החברה משלב המחקר למסחור. מביא ניסיון עמוק בעולמות האגרו והזרעים, ומומחיות בהובלת תהליכי צמיחה והטמעת מוצרים וטכנולוגיות חדשות בשווקים. עמית אבידוב, המנוע הגנטי של החברה וממומחי הטיפוח המובילים בעולם. בעל 30 שנות ניסיון בהן פיתח מעל 600 זנים מסחריים רשומים, מייסד AB Seeds ומחזיק בפטנטים רשומים בתחום. זהר בן-נר, מייסד, יזם ואדריכל עסקי ותיק באגריטק ובביוטק. ממייסדי החברות פורצות הדרך Supplant, קיימא ופיטופארמה, המתמחה בהובלת חברות משלבים מוקדמים ועד לשוק הבינלאומי. כעת, צעדיה הקרובים של החברה היא התחלת מכירות המתכוננת בשנת 2027, והנפקה בבורסה הקנדית. משקיעים המעוניינים לבחון את הזדמנות ההשקעה יכולים לעשות זאת בדף סבב הגיוס הייעוד

צילום: עופר חן/ חדשות 12 עושה לי רע לחזור לתקופה החשוכה הזו. זה כמו קעקוע על החיים שלי שלא יירד לעולםבדצמבר ימלאו 30 שנה לרצח אסף שטיירמן, ומדינת ישראל עוד זוכרת היטב את הנער ואת השניים שהורשעו ברציחתו, רעי חורב וסיגלית חיימוביץ'. אלא שלפני הרשעתם נחשדו ברצח האחים יורם ויגאל לסרי, שמעולם לא פוצו על ארבע השנים שבילו בחדרי חקירות, ואותם נדמה ששכחנו. השבוע אומר יורם לסרי, ששתק כל העת: "חיינו נהרסו, המדינה הייתה אמורה לשלם על זה. אבל מי שחי כקורבן לא מתקדם" אירית פלג ברנבליט mako פורסם: 06.08.26, 13:47 עקבו אחרינו בגוגל 28 תגובות 27,689 לפני כמה שבועות נתקל יורם לסרי במקרה ב-ט', איש משטרה לשעבר שהיה מחוקרי רצח אסף שטיירמן. השניים מכירים היטב, בכל זאת, יותר מארבע שנים היו לסרי ואחיו החשודים היחידים בפרשה, ואף שעברו 30 שנה, השוטר לשעבר והנחקר לשעבר מיד זיהו זה את זה, לחצו ידיים והתיישבו לשיחה קצרה. בשנת 2003 הגישו יגאל ויורם לסרי תביעת נזיקין בסך 15 מיליון שקל נגד המדינה בטענה שהמשטרה "התעללה בהם והתנכלה להם" כשנעצרו ארבע פעמים ו"נחקרו בברוטליות". התביעה נדחתה בבית המשפט המחוזי ונדחתה שוב בערעור שהוגש לבית לעליון, אבל ט' הפתיע את לסרי כשהשניים דיברו עליה. "הוא אמר לי שאם היו מזמנים אותו להעיד, הוא היה מודה שנעשה לנו עיוות דין במשך ארבע וחצי שנים", מספר לסרי. "ט' אמר שבמבט לאחור, הרצון של המשטרה לפצח את תיק הרצח ולהרשיע בכל מחיר היה גדול יותר מהזכויות שלנו".זה התגלגל לתוך סיוט בליל 4 בדצמבר 1996 יצא אסף שטיירמן, בן 18 לפני גיוס, מבית אמו ברחוב ארלוזרוב בכפר סבא. למחרת מצא עובר אורח את גופתו המרוטשת בחורשת אוסישקין הסמוכה. שטיירמן הוכה, נדקר פעמים רבות, וראשו רוסק באבן כבדה. צילום: עופר חן, mako בדצמבר 2000 הגיעה אישה בשם סנדרין חורב לתחנת משטרה בירושלים והתלוננה כי בעלה דאז, רעי חורב, תקף אותה. במהלך מסירת התלונה סיפרה גם כי כחצי שנה קודם לכן התוודה בפניה בעלה שרצח את אסף שטיירמן יחד עם ליהי גלוזמן וסיגלית חיימוביץ'. עוד באותו יום עצרה המשטרה את רעי חורב, שהודה ברצח ומסר תיאור מפורט של המעשה ושל חלקן של חיימוביץ' וגלוזמן. אם רצח הנער זעזע את המדינה, הרי שהפרטים טלטלו את הציבור בישראל אפילו יותר: זה היה, כשמו של הסרט התיעודי שעשתה נילי טל ז"ל על הפרשה, "רצח ללא מניע". כפי שנכתב בגזר הדין של חיימוביץ', "היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו [...] ללא זיק של היגיון, ללא קינטור, ללא כל סיבה נראית לעין [...] ככה סתם, בערבו של יום, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת".רעי חורב הורשע ברצח ונידון למאסר עולם ומועד שחרורו נקבע לחודש מרץ 2037. סיגלית חיימוביץ', ששינתה את שם משפחתה לכהן, הורשעה ברצח ונידונה ל-24 שנות מאסר. ב-2021 שוחררה. ליהי גלוזמן, ששינתה את שמה לליהי דרנל, הפכה לעדת מדינה. במסגרת ההסדר השנוי במחלוקת שנחתם איתה, היא הודתה בעבירות שיוחסו לה, בהן אי מניעת פשע ושיבוש מהלכי משפט, ובתמורה העידה נגד חורב וחיימוביץ'. היא ריצתה שישה חודשי עבודות שירות והיגרה לתאילנד, שם עבדה כפסיכולוגית. ביוני השנה דווח שחזרה ארצה, ושהיא עורכת התנסות מעשית בפסיכולוגיה במכללה האקדמית רופין. ובעוד שחורב, חיימוביץ'-כהן וגולזמן-דרנל נשארו כל השנים על הרדאר הציבורי והתקשורתי, נדמה שכולנו שכחנו את מי שבין 1996 ל-2000 נשאו אות קין על לא עוול בכפם.